ותקום לנו מדינה

ותקום לנו מדינה // נתיבה בן יהודה

נתיבה בן יהודה הייתה לוחמת פלמ"ח ומחברת הספר "בין הספירות" שמתאר את החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות מהכרזת ההכרה של האו"ם בכט' בנובמבר ועד הכרזת העצמאות בה 'באייר.

הספר נפתח מתיאור הסיום של קורס חבלה בפלמ"ח, כשהיא וחבריה ליחידה יוצאים מהקורס ונתקלים בהפתעה בחדשות היום של כט' בנובמבר:

"האוטובוס נסחב ונסחב- אפשר היה להשתגע. היו קטעים בפיתולים מהכנרת שאם היינו יורדים והולכים ברגל- היינו משיגים אותו בקלות…ואז קרה דבר נורא. דבר נורא ואיום..ראינו בכל מקום עשרות דגלים מתנופפים. ובעיקר דגלים לאומיים, והמונים המונים מתקהלים, לא עובדים מסתובבים עם בגדי שבת. מה זה יכול להיות… מה קורה פה! מה החג הזה!.. הם לא ייתנו לעבור עד שלא יגידו לנו… אז היא אמרה, אולי אתם לא יודעים, א-בל אמש, בחצות, האו"ם הצביעו אם לתת לנו מדינה או לא, והיה לנו רוב, ותקום לנו מדינה, א-בל, הבריטים יעזבו רק ב־15 למאי, כלומר – בשנה הבאה. ועד אז, עד אז אנחנו סומכים עליכם, בחורים, אתם עכשיו תקוותנו הגדולה בהתחלה חשבנו שזה הכל מתיחה. מותחים אותנו. החודש וחצי בַּקורס קציני חבלה ניתק אותנו מכל העולם, ומהעיתונים ומהרדיו. מי התעניין. לא ידענו ולא שמענו ולא עקבנו אחרי הוויכוחים… ולא היינו בכלל מוכנים לרעיון. ההפתעה היתה עצומה. הידיעה הזו נפלה לנו על הראש כמו פצצה מהאוויר, ולא ידענו מה לחשוב. אף אחד לא אמר לנו מה לחשוב. גם לא היה שם אף אחד שיגיד לנו מה לחשוב. ועד שאנחנו נפגוש אחד מאלה. אלה שתמיד יודעים להגיד לנו מה לחשוב. מה יכול לקרות. מי יודע מה הולך לקרות. בטח צריך לשמוח. אבל מה יהיה עם הבריטים. סתם ככה הם יילכו מפה? ומה עם הערבים ? ואיזה גבולות? ואנחנו מסכימים ? והאצ"ל? והלח"י? יסכימו ? ומה זה אומר, מלחמה ?… והם זזו הצידה, הרחק מטווח השמיעה שלנו. אל בין העצים של הפרדס, שהיו עמוסים פרי, כבד, מוכן כבר עוד מעט לקטיף, אבל עוד ירקרק. החבר'ה עמדו בקבוצות, מתווכחים על מי יודע מה יהיה אתנו, ומה יהיה עם המדינה… אחדים הורידו תפוזים והתחילו לקלף ולהעביר פלחים..וכולם התווכחו "יש מדינה", "לא ייתנו לנו", "אתה יודע מה זאת אומרת", "סוף־סוף יש לנו בית לאומי", "לא יהיה לנו", "זה עוד מוקדם", וכו' וכו'. אני רק ידעתי דבר אחד. הלך החופש… נו – מה עכשיו. ההתייעצות של המטה המאולתר נגמרה, הם יצאו מבין העצים, ויהודה אמר:"…עכשיו כשאנחנו נמצאים בתוך… אה… "ה"שעה "ה"גדולה, כמו שאומרים…. אה… "ה"הרת עולם .. כן.. אה… מה שבטוח זה, שזה… אה… רגע היסטורי. כן. יום הדין. זהו. יום הדין גדול. זהו, זהו. שרתָם כל החיים שלכם "יום הדין גדול, יום הדין גדול"? אז זהו. זה מה שזה. זה מה שזה יום הדין הגדול." ויהודה גולדברג חיכה לראות איזה רושם זה עושה עלינו, והמשיך: "מוכרחים להגיד כאן איזה מלים. אז הנה לכם: רציתם מדינה? אז היום זה "ה"היום ! היום אפשר להגיד שיש לנו מדינה. זהו. חיכינו מספיק. אף אחד לא יגיד שלא חיכינו מספיק. חיכינו – והמדינה פרצה. היום. זהו."

אף אחד לא הוציא הגה. נורא כיבדנו את יהודה, על המאמצים העל אנושיים שהוא השקיע כדי להתאים את הדיבורים שלו ל"רגע ההיסטורי". וצריך להבין שיהודה לא היה משכיל במיוחד. הוא היה גאון בחבלה, אבל בהשכלה – אפס. הוא בעצמו היה נוהג להגיד על עצמו: ומן הלימודים פרשתי עם סיום כיתה גימל… "אה…יש שאלות?" לא היו שום שאלות. זה מצחיק – אבל אפילו את השאלות לא ידענו איך לשאול. רק מרדוּךְ, שלא הפסיד אף הזדמנות, בחיים שלו, לשאול, ושאפילו לו לא היו עכשיו שאלות לעניין, שום שאלות, רק הוא שאל: "אפשר אולי… דרך אגב… סתם ככה… לדעת, כמובן רק אם זה אפשרי, אם זה לא סודי, מה התאריך היום ?!" אוי, איזה צחוק התפרץ ! אפילו את היום בשבוע לא ידענו, אז מה פתאום שנדע את התאריך. פה מדברים לך "רגע היסטורי", ו"יום היסטורי", ואף אחד אפילו לא יודע איך יקראו ליום הזה בהיסטוריה. ויהודה הרים את הקול ושאג: "חבר'ה! שיהיה פה שקט. אני לא מבין מה יש פה לצחוק, אם בן־אדם רוצה לדעת את התאריך, זכותו, לא?… ו"סשה, תחפש אצלך בפנקסים ותגיד איזה תאריך היה אתמול"? וכשסוף־ סוף נרגענו: אז זהו. 29 בנובמבר, בסדר? טוב. אין יותר שאלות? בסדר, אז זהו. אני רוצה להגיד עוד משהו. אולי זה לא היה נאום גדול. אבל מה זה חשוב היום – נאומים. היום מה שיקבע זה מי עושה, מה עושה, גמרנו עם ה"תראה, תראה, איך יפה הוא נואם!" אז זהו. אז הלאה. אין זמן..שלום חבר'ה. אֶה… בהצלחה…וכן!: גם בהצלחה עם המדינה !"