מי שצעדה במסע עד סופו- חביבה רייק
כתיבה: ימימה חובב
בחורף 1943 יצאה פלוגה ג' של הפלמ"ח בפיקודו של אורי יפה למסע בן שלושה שבועות מהסרטבה לקיבוץ רביבים דרך סדום ומצדה. המסע, שכלל גם כמה ימים של אימונים חשאיים בנשק, התקיים תחת מסווה של טיול טבע רגיל של תנועת נוער כדי לחמוק מעיני המשטרה הבריטית, והוא היה קשה מאוד ומפרך. בזיכרונותיו סיפר יפה על אירוע שהתרחש באותו מסע לאחר כמה ימים של הליכה: "בעת המׅפקד הודעתי לאנשים על תוכנית המסע והוספתי שההליכה תהיה קשה מאוד. שאלתי אם מישהו מבין הבחורים או הבחורות מרגיש שלא יוכל להמשיך. איש לא אמר דבר. ביקשתי מן החובשת לבדוק את רגלי האנשים. רציתי להיות בטוח שכולם יוכלו להמשיך במסע. כעבור רגעים אחדים קראה לי החובשת. ניגשתי אליה וראיתי לפני זוג רגליים שכמותן לא ראיתי מעולם. כל כף הרגל הייתה פצע אחד גדול. הרמתי את ראשי. לפני עמדה בחורה.
חביבה, אמרתי לה, שאלתי אם יש כאן מישהו שאיננו יכול להמשיך. מדוע שתקת? ברגליים אלה לא תוכלי ללכת אף צעד אחד נוסף.
לעולם לא אשכח את עיניה של חביבה באותה שעה.
אורי, אמרה, האם זוהי פקודה?
הבטתי בה נדהם. האם יש כאן צורך בפקודות? שאלתי.
אם אין זו פקודה – אמרה – אני ממשיכה!
ברגליים אלו?
אני מבטיחה לך שלא תצטרכו לחכות לי ושלא אפריע למסע גם אם יהיה עלי לזחול כל הדרך על ארבע.
הסתכלתי שוב ברגליה של חביבה. הדרך שלפנינו הייתה ארוכה וקשה מאוד. לא יכולתי להרשות לה להמשיך. הרמתי את ראשי. חביבה הביטה ישר בעיני. בעיניה קראתי החלטה ורצון המסוגלים לעמוד בפני כל קושי. חשבתי רגע ולבסוף אמרתי: עשי כפי הבנתך, אין כאן פקודה.
חביבה המשיכה במסע עד סופו, ובמשך כל הדרך לא שמענו ממנה אפילו מילת תלונה אחת".
*
חביבה, הלא היא חביבה (מרתה, בשם ילדותה) רייק, שחייה הקצרים היו תחומים בין שתי מלחמות עולם. היא נולדה ביוני 1914 בסלובקיה, וכבר כנערה החלה בפעילות ציונית והצטרפה לתנועת השומר הצעיר שבה שימשה כמדריכה ולאחר מכן כראש קן. לאחר שנים של פעילות תנועתית ענפה היא עלתה ארצה בנובמבר 1939, כאחרונה מבין חברי קיבוצה מענית, שאת עלייתם ארגנה קודם לכן. בארץ, כחברת קיבוץ מענית, התעקשה לעבוד בעבודות שנחשבו כגבריות, בפרדס ובמחצבה, אך לא נטשה גם את הפעילות הציבורית, ובין השאר ריכזה את סניף ארגון "אמהות עובדות" (לימים ארגון נעמת) בכרכור. במאי 1942 התנדבה לפלמ"ח, ולאחר שעברה קורס מ"כים נכלל שמה ברשימת הצעירים שנבחרו לבצע משימות צניחה מעבר לגבול האויב באירופה, ואף נותרה בין 37 הצנחנים שעברו את תהליך המיונים הממושך והוכשרו לביצוע המשימה. לאחר דחיות חוזרות ונשנות – באפריל 1944 – גויסה רייק לחיל האוויר המלכותי והחלה באימוני צניחה. לצד שלושה גברים – חיים חרמש, צבי בן יעקב ורפאל רייס – היא נשלחה בספטמבר 1944 ל"מבצע אמסטרדם" בסלובקיה, ובעוד חבריה הגיעו לשם בצניחה היא הונחתה שם במטוס תחת זהותה הבדויה של עדה רובינסון, סמלת בחיל האוויר הבריטי. לפני יציאתה לשליחות אמרה חביבה את המלים שהפכו למזוהות איתה: "עלינו לצנוח לתוך אירופה זו כאם הפורצת לתוך בית בוער להציל את ילדיה". היא הגיעה לעיר הולדתה, באנסקה ביסטריצה, ששימשה אז מעין עיר בירה למובלעת החופשית שנשלטה בידי המורדים במשטר הפרו-נאצי, שם התאפשר, באופן יחסי, לקיים קשרים עם בעלות הברית. חביבה גילתה שהגיעה למקום לבדה, שכן שלושת חבריה שאמנם צנחו בשלום, תעו בדרך ולא הגיעו אל העיר. היא החלה אפוא לעבוד לבדה בניסיון לסייע לפליטים היהודים הרבים שנהרו לאזור, תוך ניסיון לגייס כספים ובשיתוף פעולה עם ההנהגה היהודית המקומית ועם הנהגת השומר הצעיר. כאשר כעבור ימים אחדים הצטרפו אליה חבריה הייתה חביבה כבר עסוקה בפעילות נמרצת, והיא, שהייתה בת המקום, הפכה לכוח המוביל של הקבוצה. היא וחבריה פעלו יחד לסיוע לפליטים בדאגה למזון, טיפול רפואי, ביגוד, קורת גג, מסמכים, תעסוקה ותוכניות מילוט. בנוסף הם אספו מידע מודיעיני עבור הצבא הבריטי וסייעו בחילוצם של חיילי חילות האוויר של בעלות הברית שהופלו באזור.
אלא שהצבא הגרמני תקף במרץ את המובלעת שהוחזקה בידי המורדים. רייק וחבריה הבריחו את היהודים בצורה מסודרת לשם מציאת מסתור בהרים, ולאחר שמילטו את כל היהודים מן העיר, ב-26 באוקטובר 1944, היו חביבה רייך ורפאל רייס האחרונים לעזוב אותה. במשך ימים אחדים הצליחו להתקיים בהרים, אך ב-30 באוקטובר הותקפו בידי יחידת צבא גרמנית ונפלו בידיה. מעטים הצליחו לברוח והשאר נהרגו או נפלו בשבי. רייק ורייס – שמדי הצבא הבריטי לא הצליחו להגן עליהם ולהצילם, היו בין האחרונים, ויחד עם קבוצה בת כ-250 יהודים נלקחו לכפר הסמוך קרמניצקה, וב-20 בנובמבר, כשישה שבועות בלבד לאחר שהחלה חביבה רייך את עבודתה בסלובקיה, הם נרצחו ביריות בתוך תעלה שהפכה עבורם לקבר אחים. לאחר השחרור אותרו גופותיהם של רייק ורייס בידי הצבא הבריטי והן נקברו בקבר צבאי בפראג. בשנת 1952 הועלו עצמותיהם לישראל ונקברו בהר הרצל בטקס צבאי ביד לצנחני היישוב בארץ שנפלו באירופה. רצה הגורל, וחביבה רייק לא זכתה לאותו מקום שלו זכתה חברתה לשליחות, חנה סנש, בתודעה הציבורית ובזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי. אבל אין ספק שהאומץ, כוח הרצון, הנחישות וההקרבה שאפיינו אותה – כבר באותו מסע מפרך של פלוגה ג' של הפלמ"ח ועד למשימה המסוכנת בסלובקיה שממנה לא שבה – מעידים על אישיות שראויה לכבוד רב יותר בספרי תולדות ימיו של דור התקומה היהודי.
*
בחודש מאי 1942 נורה ריינהרד היידריך, מי שעמד בראש ועידת ואנזה והיה ממתכנניו הראשיים של "הפתרון הסופי", למוות בידי מורדים צ'כים. חבריו, שביקשו להנציח את זיכרו, קראו על שמו למבצע השמדת יהודי הגנרל-גוברנמן בפולין – "מבצע ריינהרד" – מבצע שבו תוכננו להירצח 2,284,000 יהודים ובפועל נרצחו בו 1.7 מיליון יהודים. אבל חביבה רייך, להבדיל, מי שבאה להציל ולא להשמיד, הונצחה בדרך אחרת לחלוטין. על שמה נקראו "בית חביבה", בית עיון וארכיון בקיבוץ מענית; "גבעת חביבה", שהיא מרכז תרבותי וחינוכי של הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר; אוניית המעפילים "חביבה רייק"; קיבוץ להבות חביבה; מכינה קדם צבאית למנהיגות הומניסטית בגבעת חביבה, ורחובות שונים בערי ישראל. לפני שנים אחדות זכו כמה מצנחני היישוב, וסדרת פרחי נוי שפותחה בארץ נקראה על שמם, וביניהם זכתה גם חביבה רייק לפרח הנושא את שמה.
יהיה זיכרה וזכר חבריה, הצנחנים שלא שבו ממשימות העזרה וההצלה שלהם מעבר לקווי האויב, לברכה.
