כפרה וחיבור לאדמה// צוריאל אסף
"וכיפר אדמתו עמו" (דברים לב,43) במילים אלו מסתיימת שירת הנאום האחרון של משה. (מתוך פרשת האזינו הנקראת בבתי הכנסת לפני כיפורים)
במילים אלו כמו סוגרת שירת משה את המעגל שנפתח בסיפורי בראשית. זהו מעגל שנפתח בבריאת אדם מן האדמה, ובקללת האדמה לאדם ('ארורה האדמה'), לאחר שחטא האדם והחמיץ את ייעודו "לעבדה ולשומרה". זהו מעגל שהתרחב כשצעקו דמי האח 'מן האדמה', בחטאו של קין עליו נגזרה גלות ('שומר אחי'). סיפורי התורה נפתחים בשאיפת החיבור הנכון בין אדם לאדמה, ובהחטאת היעוד הזה עד לחיבור עם-אדם אל אדמתו, חיבור שאליו מייחל משה ערב כניסת בני ישראל לארץ ישראל.
״וכפר אדמתו עמו" מסיים משה את שירתו מנגד אל הארץ אליה הוא לא זוכה להיכנס.
"וכפר אדמתו עמו" אלו מילים שהן הזמנה ושאיפה לתיקון היחס של האדם אל האדמה, לחיבור פורה של שפע בין האדם והמקום.
אל שירת המילים העתיקות האלו אנו שבים בתחושת הברכה והזכות המלווה אותנו בתנועת החיבור החי, מתוך ערבות הדדית, אל האדמה.
בציפייה של כיפורים משמעותיים בחתימה טובה ביחסנו אל האדמה.
שאלות לשיחה:
א. מה הטענתו המרכזית של הקטע במילים שלכם.
ב. מה כולל חשבון נפש לאומי כיום ביחס שבין עם-אדם ואדמתו בעינכם ?
ג. כיצד ביכולתנו להוסיף חיבור לאדמה מתוך ערבות וייעוד משותף?