היום שבו המפעל הציוני קרס, הוא גם היום שבו גילינו שהוא הצליח.

(נכתב בערב חג הפסח תשפ"ד)

א

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, אני אגיד לכם מה נשתנה. מה שנשתנה זה שבכל הלילות אנחנו שרים "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", בלי להתכוון באמת למה שאנחנו שרים, בלי להבין באמת, שמישהו רוצה לכלות אותנו, לרצוח אותנו, לטבוח בנו, לשרוף אותנו בממ"דים חשוכים, אבל הפעם, הלילה הזה, הפעם אנחנו כבר מבינים. זה מה שנשתנה.

 ב

בזמן האחרון אני חוזר שוב ושוב ליום הזה, לחג שמחת תורה, לשבעה באוקטובר. אני שואל את עצמי, שוב ושוב, בלופים, האם היום הזה היה יום "יהודי", או יום "ישראלי". קחו רגע. תנשמו רגע את השאלה הזאת. האם זה היה יום שבו היינו יהודים. האם זה היה יום שבו היינו ישראלים. וברור שהיינו גם וגם. ובכל זאת. אם הייתי מבקש מכם לבחור. איזה מין יום זה היה. מה הייתם אומרים. התשובה שלי ברורה. אני כותב את זה בלב נשבר. בשבעה באוקטובר המפעל הציוני, הישראלי, קרס אל מול עינינו. הישראליות התרוקנה מתוכן. ביום בהיר אחד הפכנו כולנו ליהודים נרדפים.

 ג

אני זוכר שכשהייתי בכיתה י"ב נסעתי עם השכבה שלי לפולין, אני זוכר כמעט הכל, האוטובוס לקח אותנו לעיירות יהודיות שנחרבו, לבתי עלמין עתיקים ועצובים, למחנות ריכוז ומחנות השמדה. אני זוכר שעמדתי מול משרפות, מסילות רכבת, ותאי גזים, אני זוכר שעמדתי שם עם תחושה כפולה כזאת. מצד אחד, בכיתי, וכאבתי, והצטערתי, והתגעגעתי. ומצד שני, אני ממש זוכר את עצמי, חושב לעצמי, שיואו, איזה מזל שזה לא הסיפור שלי, איזה מזל שהסיוט הזה מאחוריי, איזה מזל שאני והילדים שלי נחיה במציאות אחרת, שבה אי אפשר לרצוח יהודים בכזו קלות. אני ממש זוכר את עצמי שם, באושוויץ ומיידאנק, חווה את הכפילות הזאת. את הצער שהתערבב בשמחה. שאני חי עכשיו בעולם אחר, בארץ אחרת, במדינה אחרת. הסיפור שלי אחר. ככה חשבתי. ככה האמנתי. עד כדי כך הייתי תמים.

ד

ובשבעה באוקטובר, בבוקר שמחת תורה, כל הסיפור הזה קרס אל מול עיני. אחותי מיכל גרה במושב עמיעוז, ממש צמוד לגדר. במשך יומיים שלמים, יומיים! היא התבצרה בממ"ד, ביחד עם המשפחה שלה. בלי לצאת. בלי לאכול. בלי לשתות. במשך יומיים איש לא הגיע לחלץ אותה. איש לא בא להציל אותה מאימת המחבלים. אני רק כותב את זה והידיים שלי רועדות. בנס היא נותרה בחיים. אבל בקיבוצים הסמוכים, באותו הבוקר, באותן שעות ממש, התרחש סיפור אחד. יישובים ובסיסים שלמים נכבשו. חיילים ואזרחים נרצחו ונחטפו. כוחות האופל, נאצים בני דורנו, חצו את הגדר, והפכו את מדינת ישראל לגיא הריגה אימתני. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. ככה זה נראה. ככה זה נשמע. ככה זה מרגיש. ואיפה הקדוש ברוך הוא שיציל אותנו מידם. איפה הוא. איפה הקדוש ברוך הוא. למה הוא לא בא להציל.

ה

להבטחה הציונית שבתוכה כולנו חיים, היתה מטרה ברורה ופשוטה – להיות עם חופשי בארצנו. עם חופשי. עם ריבוני. עם ששום מדינה ושום אירגון טרור לא יכולים לפורר, לאמלל, לשעבד, להעלות על רכבות ולהכניס לתאי גזים מחרידים. להיות עם חופשי. עם שיש לו חופש, להתקיים, לחיות, להיות. זאת ההבטחה הציונית. וההבטחה הזו איפשרה לי להביא לעולם הזה ילדים. אני לא הייתי מביא ילדים לעולם שבו מפלצות יכולות לחצות את הגבול ולטבוח בקשישים וילדים. אני לא הייתי מביא ילדים לעולם שבו צבא ההגנה לישראל, צבא ההגנה לעם ישראל, לא מגיע במשך יומיים לשחרר את אחותי. סליחה שאני כותב את זה ככה. אבל משהו נשבר בי השנה. משהו עמוק נשבר בי. את ליל הסדר הזה אני חוגג עם לב נדכא, שפל ועצוב.

ו

ובכל זאת, למרות הבושה הצורבת, למרות הגוף הכפוף, הנפש העייפה, והעיניים השקועות, בכל זאת, יש לי משהו רך לומר על היום הזה. על היום האחד הזה ששינה כאן את הכל. זה נכון, הצבא שלנו הובס. במשך שעות ארוכות, חבל ארץ שלם נכבש. זה נכון. מחבלי החמאס העלובים והטמאים, באו על החללים, הם רצחו נשים גברים קשישים וילדים. הם טבחו בצעירים שיצאו לרקוד במסיבה. הם שרפו תינוקות קטנים בעריסה. זה נכון. במשך שעות ארוכות ידם המרושעת היתה על העליונה. אבל באותו היום, באותו הזמן, באותם רגעים, איומים וצורבים, התרחש גם סיפור אחר.

ז

בחצי השנה האחרונה, ברגעים שבהם יכולתי לתפקיד, זכיתי לערוך ספר ובו עשרות סיפורי גבורה שהתרחשו כולם באותו היום. כשיצאנו לדרך, בתחילת המסע, שלחתי חבר אהוב שלי, גל עבדו שמו, לתחקיר קצר, כדי למצוא לנו סיפורי גבורה. עבדו אמר לי, אין בעיה, ואחרי פחות מעשרים וארבע שעות, הוא שלח לי לינק לקובץ אקסל כזה, עם רשימה של שמות, ושל סיפורים, שהוא הצליח למצוא. וכשלחצתי על הלינק, ופתחתי את הקובץ. לא האמנתי למראה עיני. בתוך פחות מעשרים וארבע שעות, הוא מצא למעלה ממאה שבעים סיפורים. מאה שבעים. ואני הייתי בהלם. שאלתי אותו, עבדו, אתה בטוח שאין פה טעות, ועבדו אמר לי, אני בטוח, יאיר, אני בטוח, ויש עוד מלא סיפורים, לא הבאתי הכל. יש סיפורים כאלה בכמויות מסחריות.

ח

אחרי יומיים כבר היינו עם מאתיים חמישים סיפורים. ואני אמרתי לגל שיעצור מהר! כי אחרת אנחנו נסתבך לגמרי. רצינו להוציא רק ספר אחד. ספר שירגש, שינחם, שיחמם את הלב. לא היינו מוכנים לכזו כמות של סיפורי גבורה, לא היינו מוכנים לגלות את הסיפור המקביל שהתרחש באותו היום.

 ט

ויש סיפור אחד בספר, סיפור יפה שאני כל כך אוהב, זה סיפור על אמבולנס מספר חמישים וארבע, של ארגון "איחוד הצלה". זה סיפור על שלושה חרדים שבבניקים כאלה, עם לב טוב, שהחליטו שהאמבולנס שלהם ייכנס לתוך התופת. כל האמבולנסים נותרו מחוץ לאיזורי הקרבות. אבל האמבולנס שלהם נכנס פנימה. כי הם גיבורים. הם הצילו למעלה משישים אנשים ביום הזה. ממש חילצו אותם מהתופת. והצילו את החיים שלהם. זה לא להאמין פשוט.

י

ויש קטע, בסיפור שלהם, זה קטע שאני אוהב. ככה עמנואל אומר – "אז אנחנו נוסעים לכיוון העוטף, וכשאנחנו מגיעים כבר יותר לאיזור הדרום, אנחנו רואים בדרך עשרות כלי רכב נוסעים איתנו, דוהרים קדימה לאותו כיוון שלנו, חלקם נוסעים עם קנה של נשק מחוץ לחלון, חלקם עם מדים, חלקם בלי מדים, אבל כולם דוהרים דוהרים דוהרים דרומה.

ואנחנו אמבולנס, אז אנחנו מפעילים מערכת כריזה, שיתנו לנו לעבור, ובכל זאת אנשים עוקפים אותנו! נוסעים להילחם! ואנחנו מגיעים לרמזור אדום, מנסים לעבור כזה בזהירות, אבל כולם עוברים שם באדום! אף אחד לא עוצר. כולם נוסעים קדימה, להילחם! ובקשר הגל של האמבולנסים שקט. שום אמבולנס עוד לא הגיע לגזרה. ואנחנו מבינים שיש אירוע חריג, אבל אין לנו שמץ של מושג מה קורה. את הרדיו לא הדלקנו בשום שלב. שבת".

ולפני כמה ימים נפגשתי עם עמנואל, בתחנת דלק בירושלים. נפגשתי איתו ועם החברים הגיבורים שלו, כדי להביא להם ספרים, וחיבוק. וכשנפגשנו שאלתי אותו על הסצינה הזאת, שבה המוני ישראלים שועטים אל תוך האש. ועמנואל אמר שזה היה מטורף. היה טור של מכוניות של אנשים שנמלטו מהדרום. אבל היו מאות, אם לא אלפי ישראלים, ששעטו קדימה, אל תוך האש. כדי להילחם ברעים. כדי לנצח חיים. כדי לעמוד מול הנאצים החמאסניקים, לירות בהם, ולומר להם – "לעולם לא עוד".

יא

כן. זה נכון. בשבעה באוקטובר מדינת ישראל התפוררה מול עינינו. הפרויקט הציוני נכשל. מדינת היהודים לא הצליחה להגן על תושביה. זה נכון. זו קריסה מוחלטת. צורבת. והיא כל כך כואבת שקשה לחשוב עליה. וקשה לכתוב עליה. כל כך הרבה אנשים נרצחו. כל כך הרבה חיילים נפלו. כל כך הרבה אחים אהובים נחטפו. זה נכון. הכל נכון.

אבל, ואין אבל חשוב מזה, מתוך הקריסה הזו, מתוך הבושה הזו, קמו ועלו לנו גיבורים. ואני לא מדבר על יחידי סגולה, על אחד שניים שלושה אנשים שנלחמו בחירוף נפש. לא. אני מדבר על מאות, על אלפים, על עשרות אלפי ישראלים שנחלצו קדימה. היו להם נשקים. היתה להם תחמושת. והיה להם אומץ, לשעוט קדימה, כמו אריות, כמו פרטיזנים, כמו ישראלים.

יב

כשעמדתי במחנות ההשמדה בפולין, אי אז באלפיים וחמש, הרגשתי בלב שלי שני סיפורים. סיפור אחד יהודי, מוכה, נדכא, חבוט ומובס. וסיפור אחד ישראלי, ציוני, עם חוסן, עם אומץ, עם מטוסי קרב משוכללים, ותועפות של ביטחון עצמי. וכמו בפולין העצובה והשקטה, כך גם עכשיו. גם היום. אני חי בתוך סיפור כפול. סיפור אחד על מדינה שהפקירה את תושביה היהודים. וסיפור שני על אינספור לוחמים ישראלים שקמו להגן על עמם ועל ארצם.

וזה מה שיש לי לכתוב כאן, בחג החירות הכואב הזה, שאותו אנחנו חוגגים. המלחמה עדיין לא תמה. החטופים עדיין לא שבו. הארץ עדיין מלאה בפליטים וניצולים. את הטראומה שעברה עלינו, נצטרך לעכל דורות שלמים. ובכל זאת – היום שבו המפעל הציוני קרס, הוא גם היום שבו גילינו שהוא הצליח. הגֶן היהודי השתנה. אנחנו כבר לא הולכים כצאן לטבח. גם כשהצבא נכשל. גם כשהמדינה מתפוררת מול עינינו. יש בינינו אינספור לוחמים עזי נפש, חסרי פחד, ששועטים קדימה. זה היה היום הכי יהודי שידענו. ודווקא בו גילינו שאנחנו ישראלים.

*

ויש את השיר היפה הזה, בלילה הסדר, ששרים בסוף ההגדה, ממש בסוף הלילה –

קָרֵב יוֹם, קָרֵב יוֹם, אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה,
רָם הוֹדַע, הוֹדַע, הוֹדַע, כִּי לְךָ יוֹם אַף לְךָ לַיְלָה.

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד, הַפְקֵד לְעִירְךָ, כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה
תָּאִיר, תָּאִיר, תָּאִיר, תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה.

ורק השנה, רק עכשיו, מתוך הבושה, והאהבה, והצער והגעגוע והתקווה, רק השנה אני סוף סוף מבין את השיר הזה. אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה קשה ומרה, בימים שהם לא יום ולא לילה. יש לנו מדינה, ואין לנו מדינה. יש לנו תקווה, ואין לנו תקווה. יש לנו מלחמה, ואין לנו מלחמה. היום הנורא והאכזרי שעברנו, התגלה כיום של אומץ, חמלה ואהבת אדם. והכל מאיתו יתברך. ואם אתם כמוני לא מאמינים. אז ככה עובדים החיים. יום ולילה. אור וחושך. בבת אחת. הכל מעורבב.

וצריך שומרים על העיר. צריך שומרים שיגנו עלינו. שישמרו עלינו. צריך שומרים שיהפכו את הסיפור היהודי לסיפור ישראלי. שיהפכו את התבוסה לניצחון, את החרדה לביטחון. זה התפקיד של שומרים. לפני חצי שנה ושבועיים, בשעת בוקר מוקדמת, בשעה שהיא לא יום ולא לילה, נכשלנו, הובסנו, נרדמנו בשמירה. ולכן חשוב שיהיו שומרים, שיגנו על העיר. ביום ובלילה. כל הזמן. ורק ככה, לאט לאט, מתוך הישראליות הבוטחת הזו. לילה כיום יאיר. אני מאמין.