אמני המשחק והרטוריקה, מנסחים את דבריהם בקפידה ומיישרים את מבטם למצלמה.
אנו צופים בהם בתקשורת….. הם משתמשים בה כדי להגיע אלינו.
לכשיסימו, עלייה יתלוננו….. את אחריותם ישכחו…. יאשימו את "ההוא", את "ההיא" ואת "ההם".
הם ברחו מאחריות, אנחנו נשלם.
א
סוקרטס טען ש "הכתיבה מקבעת את המחשבה". טענה מסקרנת זו מבטאת חשש לפיו המילה הכתובה תשמש כעדות. החשש האמיתי לא נובע מהצורך למנוע מבוכה ממי שכתב טענה שהתגלתה כשגוייה, אלא יותר מהחשש שהכותב ימשיך להגן על עמדתו המתועדת, גם כשברור לו שהיא שגוייה וגם כשברור שמחיר הטעות יהיה רב (ואולי כך מנציחים קונספציה).
זה המקום לומר שסוקרטס לא כתב דבר בחייו, וכל הידוע לנו על סוקרטס, מגיע בעיקר מכתבי תלמידו אפלטון, ובהקשר זה, אפלטון = סוקרטס.
אפלטון ירשם בהיסטוריה כראשון שיצר לוגיקה וסיסטמה קוהרנטית לפילוסופיה שהגה. בנוסף, מאחר והוא מודע שתפישת המציאות היא סובייקטיבית, לשיטתו, בטרם תישאל השאלה הראשונה "מה היא המציאות ?" , יש לשאול "על סמך מה אני יודע שזו אכן המציאות ?". או בבמילים אחרות, אין טעם לפרש את המציאות בטרם נבין שזו אכן המציאות.
ב
ההיסטוריה היא זו שנתנה לסוקרטס את הקרדיט להיות הראשון שהדגיש את חשיבות "הטלת הספק" ככלי לחקר האמת. לשיטתו של סוקרטס, האמת תצא לאור רק באמצעות הטלת ספק, דיון ותבונה. בני עירו של סוקרטס נתנו לו פחות קרדיט, במיוחד לאור העובדה שסוקרטס בחר להטיל ספק בכל דבר, החל מהצורך באמונה באלים, דרך סוגיות פוליטיות וכלה במשמעות המציאות.
סוקרטס הועמד לדין בטענה כי הוא כופר באלים ומשחית את בני הנוער בכך שהוא "חוקר את אשר מעל השמיים ומתחת לארץ והופך כל טענה ניצחת לניפסדת". במשפטו, ניתנה לסוקרטס הזכות להגן על עצמו ולחזור בו מדבריו מתוך הבנה ברורה שאם לא יעשה כן, יגזר עליו דין מוות. במשפטו, בחר סוקרטס דווקא לחזור באומץ על טענותיו כי תמיד נכון להטיל ספק, אין אמת אחת, והדבר היחיד שאני יודע זה שאיני יודע מספיק. על סוקרטס נגזר גזר דין מוות בשתיית כוס רעל. מכריו הציעו לו להימלט, אך הוא בחר לשלם את המחיר על עקרונותיו ולשתות את כוס התרעלה.
ניתן להתווכח על הסיבות שבגינם בחר סוקרטס לשתות את כוס התרעלה. ועדיין חשיבות הטלת הספק היא הדבר הגדול שסוקרטס הטיב להדהד במותו הטראגי. ובהשפעת מאורע זה כתב אפלטון את "משל המערה" .
משל המערה מציג בני אדם כאסירים, שמשחר ילדותם גדלו במערה עם אור קלוש. האסירים אזוקים בתוך המערה כשהם עם גבם אל פתח המערה ופניהם אל קיר המערה. האסירים אינם יכולים לצאת מהמערה ואינם יכולים לסובב את ראשם כדי לצפות דרך פתח המערה.
מחוץ למערה, עוברים מאת לעת בני אדם אחרים, המנהלים את שגרת יומם. כל מה שהאסירים במערה יכולים להבין על המציאות שמחוץ למערה הוא הדהוד של הקולות המגיעים מחוץ למערה והשתקפות צל הארועים שגם הוא מגיע מחוץ למערה.
כעת שואל אפלטון, מה יקרה אם אחד מהאסירים יצא מהמערה? כיצד יגיב והאם יבין את מה שהוא רואה לראשונה?
בשלב הבא, אפלטון מקשה, מה יקרה אם במקום להמשיך לברוח, האסיר יבחר לחזור למערה על מנת לשחרר את חבריו. האם יצליח ?
במשל, האסיר שהשתחרר חוזר למערה ומנסה להסביר לחבריו האסירים את שראה. הוא משתמש במילים ומונחים המתארים מציאות שכלל לא נתפשת בעיניהם כהגיונית. אפלטון מתאר דילמה לפיה יש ספק האם האסירים יאמינו לו, או יחשבו שהוא מרמה אותם וינסו להורגו ? —— את הסוף אותיר לסקרנים.
משל המערה לא נועד להתריס שיש מיעוט אליטיסטי המחזיק באמת ואילו השאר נמצאים בחושך. משל המערה מאפשר אין סוף פרשנויות וזו גדולתו. המשל מאפשר לנו להבין שבחיינו יש לפרט או לקהילה דעות ותפישות עולם האוזקות אותנו ומונעות מאיתנו התקדמות. מי שבוחר לצאת מהמערה בה הוא נמצא, עושה זאת באומץ ומתוך תקווה שאולי יגיע למקום טוב יותר.
אכן אפשר להניח שישנם כל מיני סוגי מערות, ובהחלט אפשר שהאחת משפיעה על השניה. לגיטימי גם להיות ביקורתי ולהניח, שבמודע או שלא במודע, כשאנו יוצאים ממערה אחת, אנו בעצם נכנסים למערה אחרת (גם אם היא לא תמיד גדולה או מוארת יותר).
"המערות" יכולות להיות ברמה האישית, החברתית, המדינית או הגלובלית – אין סוגייה החסינה ממנה. דמיינו כיצד היו מגיבים בתחילת ימי הביניים אם היינו אומרים להם שהעולם הוא עגול (ולא שטוח), כי מחלות מגיעות מחיידקים ולא מזעם האל, שיש אנרגיית קיטור ואח"כ חשמל…. או אם היינו אומרים לקופרניקוס וגלילאו שיום אחד אדם ינחת על הירח?
בסוגיות המוסריות, בואו ננסה לדמיין כיצד היו מגיבים האמריקאים בתחילת המאה ה 18 אם היינו אומרים להם כי העבדים השחורים זכאים לאותן זכויות כמו הלבנים, או שלנשים מגיעות זכויות שוות כמו לגברים?.
ג
עמנואל קאנט הדהד עם האמרה "העז לדעת, אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך".
"המלאך בין האדם לאלוהיו הוא שכלו". ציטוט המיוחס למבשר הרמב"ם רבי אברהם איבן עזרא. הוגה יהודי נועז, רופא ומתמטיקאי.
הרמב"ם (רבי משה בן מימון) עמוד השדרה של המסורת היהודית והתורה שבע"לפ, השפיע עלי רבות בהגותו ובנועזות חשיבתו (ואין אני מתיימר להבין לעומק אפילו את קצה קצהו של הגותו). הרמב"ם מסביר ב "מורה נבוכים" כי התכונה המהותית המבדילה בין האדם לשאר הבריות הנה התבונה.
"ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו…" (בראשית, א,כז). מאחר והתכונה המהותית המייחדת את האדם והופכת את האדם למה שהוא, קרי לאנושי, הנה התבונה, ניתן לטעון כי ככל שאני תבוני יותר, כך אני אנושי יותר וכך אני קרוב יותר לקב"ה.
תפישה זו של הרמב"ם הרואה באדם יצור תבוני באה לידי ביטוי עמוק בכל הגותו. לדידו, התבונה, שיקול הדעת והמתינות חשובה ומשמעותית יותר אפילו מלימוד הדת.
(ואני ממליץ בחום על ספרו המרתק ומאיר העיניים של מיכה גודמן "סודותיו של מורה הנבוכים")
ד
שידורי הטלביזיה הראשונים שודרו במרץ 1966. השידור של מהדורת החדשות "מבט לחדשות" היה מאורע משמעותי, וערוץ 1 דאז, נהנה מבלעדיות כספק התוכן החדשותי הדיגיטאלי הבלעדי.
אין ספק שערוץ 1 היה מגוייס לקידום המדינה הצעירה, וככזה גם גילה אחריות לא מעטה. יחד עם זאת, אין ספק שהיו אג'נדות פוליטיות, תרבותיות וחברתיות שהודרו מן המרקע.
ערוץ 2 יצא לדרך בשנת 1993, ושבר את מונופול ערוץ 1 שנהנה עד אז מכ 70% רייטינג.
מאז הצטרפו ערוץ 13, 10, 14, וכמובן כל ערוצי המדיה החברתית ואתרי האינטרנט – לשיטתי ממועד זה אנו חווים מהפכה תקשורתית.
דעה קיצונית טוענת כי מאז הגידול במספר הערוצים, שיחררה התקשורת מעצמה את עול "האחריות" שגזרה על עצמה, ועם הגידול בתחרות בין הערוצים השונים, המודל העסקי שלהן חודד למשהו הקרוב ל "בצע כסף" ו "בצע השפעה", כאשר כל צד פוליטי מאשים לסרוגין את התקשורת ב"הבניית מציאות" או "הינדוס תודעה" עבור הצד האחר.
אני מתקשה לקבל את הדעה הקיצונית שהוזכרה, כשם שאני מתקשה לקבל את המונח "הנדסת תודעה".
נח לנו להתעלם, אבל הכרחי שנהיה מודעים שהתקשורת הנה עסק כלכלי לגיטימי, עם כללי משחק שתכליתם להפיק רווח מסוג כזה או אחר. מי שמתקשה לקבל זאת הנו נאיבי או תמים. כך או כך, סביר כי רוב בעלי המניות של אמצעי התקשורת יעדיפו "השפעה " על פני "כסף". לפיכך, הכוח שבפרסום תוכן X בעיתוי Y אכן מייצר אג'נדה המשרתת אינטרס !.
לשיטתי, גודל המרחק בין "הנדסת התודעה" של הפרט לבין "חשיפת הפרט לאג'נדה אינטרסנטית", הנו כגודל התבונה, הטלת הספק ושיקול הדעת של אותו הפרט.
ה
חשוב להבין שאי אפשר לעצור את הקדמה, כשם שחשוב להבין שלקדמה יש גם מחיר. בכל הקשור למהפכת התקשורת, בטח בתחילת דרכה, הכל היה מכוון לטוב. הרעיון לספק אינפורמציה יעילה ומהירה לכל דורש, והרעיון לחבר בין אנשים בדרך המנטרלת את השפעת המתווכים הנו נהדר. זה הזמן להזכיר שבעבר שילמנו עבור מקורות המידע שלנו והיום כמעט כל התכנים מוצעים חינם. מהפכת התקשורת מספקת לנו תכנים המתעדכנים מידי שניות. יחד עם זאת, היקף המידע, זמינותו, תדירותו האין סופית, טשטשו את משמעותו ואת האקטואליות שלו. שטף הגירויים ומהירות התכנים "הרדימו" ונטרלו את החשיבה הביקורתית שלנו. תכני הליבה המצריכים חשיבה והתעמקות פינו את מקומם לתכני "הקיצון" המייצרים גירוי מוחי מהנה, מהיר ושטחי המבקש עוד.
"המציאות החדשה" נוצרה ע"י שטף מגוון של מידע שאין ביכולתנו לסנן או לפרש אותו בהקשר הנכון, ולפיכך יוצר אדישות ומצמיח בורות. במידה כזו או אחרת, יש שיטענו שחזרנו לאותה בורות שהייתה בימי הביניים.
כך או כך, האמרה המפולפלת לפיה "חינם יש רק במלכודת עכברים" יכולה להתפרש גם אחרת. מאחר והתקשורת משקיעה מיליארדים בטכנולוגיה ובתוכן כדי לזכות בתשומת לבנו, יהיה קשה לטעון שאנו מקבלים משהו בחינם. יחד עם זאת, אולי אנו המוצר? אולי אנו מוסרים את התודעה שלנו חינם?
ו
עם או בלי כוונת זדון, אין ספק שלתקשורת יש תפקיד בהבניית המציאות. הדבר החשוב ביותר זה להיות מודעים לכך. ועדיין, ולמען האמת, אני לא מכיר שום מדינה, שום פוליטיקאי ושום גוף תקשורת שלא שותף ולא נהנה מאותם כללי משחק. המסוכנים ביותר הם אלו המבקשים לכאורה בשם הדמוקרטיה לפרק את התקשורת החופשית. כוונתם לשעבד אותה ולרתום אותה כך שתשרת הפעם את האינטרסים שלהם (ראו : טורקיה, רוסיה, סין וצפון קוריאה).
התקשורת הנה כמו בריכת שחיה. ניתן להנות ממנה כשם שניתן לטבוע בה. יש שיעדיפו לסגור אותה, ויש שיעדיפו ללמוד לשחות.
קחו אחריות, היו מודעים, האמת מורכבת, תמיד תשתמשו בתבונה, "המלאך בין האדם לאלוהיו הוא שיכלו".
ז
והנמשל לימנו אנו…..
טענתו של סוקרטס עמה פתחנו כי "הכתיבה מקבעת את המחשבה" לצד הבהרתו של אפלטון "על סמך מה אני יודע שזו אכן המציאות ?" הן להערכתי היא אבן הראשה של כל קונספציה.
אזכיר, משמעות המילה קונספציה הנה תפישה ואופן ההבנה של המציאות. ככזו, ממנה נגזרת צורת חשיבה, דרכי פעולה, הערכת העתיד ותכנון להמשך של הנדרש בקרב הפרט או אלו השותפים לאותה קונספציה.
לגיטימי, ותמיד ברור שתהיה קונספציה ! רק צריך לזכור שהיא מבוססת על הבנת העבר, אנו פועלים מכוחה בהווה ולאורה מתכננים את העתיד.
ההבנה שאנו פועלים מכח תפישה סובייקטיבית המבוססת על העבר ומכוונת אל העתיד, מחייבת אותנו שנבדוק את אקטואליית הקונספציה בהתאם לנסיבות החדשות של המציאות בהווה ובעבר. הכלי העיקרי לכך הנו ההבנה הברורה מאליה תמיד, שאף פעם לא באמת ניתן לצפות את העתיד, והמציאות והנסיבות תמיד ישתנו.
לפיכך, מחובתנו תמיד להטיל ספק בקונספציה. תמיד לההשתמש בתבונה על מנת לבחון אותה מחדש (רק אזכיר שלפי הרמבם זו התכונה המהותית המגדירה אותנו כבני אדם) ותמיד להעיז לדעת !, קרי, להציג ולאפשר דעות שונות, לא לחשוש מממצאים החדשים, במיוחד אם הם מחייבים את שינוי קונספציה.
תפקידה של התקשורת במאמר זה נועד להסביר שהתקשורת מהווה ברוב המקרים את הגורם המתווך לנו את המציאות. היא לא חפה מטעויות ומחובתנו להבין שתמיד המתווך יהיה "טלפון שבור" ושתמיד למתווך יש אג'נדה משלו והוא תמיד מתווך גם אג'נדה של צד ג'. לפיכך המציאות לכאורה או התוכן שאנו מקבלים מהתקשורת הנה חלקי ומייצג גם אינטרסים העלולים לעוות את המציאות המוצגת.
משל המערה מאפשר לא מעט פרשניות. לשיטתי, אנשים האזוקים בקונספציה עלולים להיות כה אדוקים לה וכה עיוורים למציאות, עד כי ירגישו איום בכל ניסיון לחשוף בפניהם עובדות, נסיבות, או מציאות העלולה לערער את ההקונספציה בה הם חיים. לצערנו, לעיתים מי שחש "מאויים" מסתגר ומתגונן, ולעיתים מגיב בתוקפנות.
כולנו חיים עם קונספציה. כגודל האחריות המוטלת על הפרט או ארגון, כך גדלה חובתו לבדוק אותה מחדש בכל פרק זמן . מי שלא עושה כך, הנו רשלן, מועל בתפקידו, ומזלזל בנזק העתיד לבוא.
בתקופת אוסלו, הבטיחו שאנו כפסע משלום. הבטיחו שהאוטובוסים המתפוצצים לא משקפים את המציאות, הבטיחו "עוד יבוא היום".
אין לי מושג כמה זמן אנו במערה. פעם השמאל דחף אותנו לשם, ופעם מי שמכנה עצמו ימין.
כך או כך, ב 7 באוקטובר כולנו התעוררנו כשאנו בתוכה. שמאל וימין ללא הבדל. כואבים, אבלים, מושפלים ומרומים.
הכח משקר ומשכר. כל גוף המתיימר תמיד לדעת יותר טוב מכולם, רק כי הוא חזק או דעתן, מאבד את הזהירות ומאבד את הצניעות, לא טורח לבדוק את עצמו, ונח לו במערה שחפר לעצמו.
אנו הפתיים ! משאלות הלב, הבטחות וכריזמת המנהיגים מימין ומשמאל סיממו ואזקו את שיקול הדעת שלנו.
ברכנו אותם כל פעם שיצאו לקראתנו והכניסו אותנו במו ידהם למערה הלכאורה מגוננת .
אנו היינו פתיים, להם הייתה יומרה כל פעם לדעת הכל – שילוב מושלם המבטיח שניפול.
ובעודנו נופלים, הם צועקים לנו, כאילו מסבירים… "זה בכלל לא אנחנו, זה ההם האשמים" :
******************
מוקדש ל"בנות שמן" האהובות, בנותי עינב ושקד, ואישתי דורית.
ולזכר איתמר שמן, בני האהוב, נפל במלחמת חרבות ברזל ב 23.12.23 – בן 21 במותו.
