פני הדור

א

ביציאה מהבסיס ראיתי לוחם יושב בצד, מנסה לתפוס פינה עם צל. אני לקראת נסיעה של שעתיים ממחנה צאלים לכיוון ירושלים, והוא היה נראה עצוב ומיואש. הנחתי שזה בגלל שבחוץ 35 מעלות ואין לו איך להגיע הביתה. אז עצרתי, ושאלתי אם הוא מחפש טרמפ.

"את למאל״א (מתקן עזה הקטנה) במקרה?" שאל בתקווה.

אמרתי שמצטערת, אבל אני לירושלים. התקווה נעלמה, אמר תודה והמשכתי לנסוע. עברו בדיוק 20 מטר עד שהחלטתי להסתובב במעגל תנועה ולקחת אותו למאל״א. מה זה בשבילי עוד חצי שעה נסיעה, אם זה לעזור ללוחם שבאמת נראה מיואש. פתחתי את החלון ואמרתי: "בוא, ניקח אותך".

מיד קפץ לאוטו ונוסעים.

ב

הוא נכנס, המזגן על טורבו, ואנחנו מנסים לפענח מאיפה יוצאת הדרך עפר שמובילה למאל״א. הכל באזור הזה מסובך. מרימים טלפונים, פותחים מפה, אני מאתגרת אותו ואומרת: "בוא נראה כמה נווט אתה".

הוא מסמיק ואומר שבדיוק התחיל קורס מ״כים אז לא לאתגר יותר מדי, אנחנו מחפשים, מתמצאים, ונוסעים.

בנסיעה אני מתעניינת: "אז אתה בבסל״ח 450?" (הוא עם כומתת נח״ל ותג בסל״ח, אז ניחשתי).

"האמת שאני ב906". הוא מתקן.

אני אומרת: "וואלה, אז מתי התחלת?"

"ממש לפני שבועיים", עונה.

"הייתי ברפיח כמה חודשים, ובדיוק יצאתי לקורס".

אנחנו ממשיכים בשיחה מדברים קצת על המלחמה, קצת על הבית, וממשיכים בנסיעה.

ג

פתאום הוא שואל אותי: "את מכירה את הלוחם שנהרג השבוע ב101?"

אמרתי לו: "כן, עומרי לא?"

"עומר", הוא שוב מתקן אותי,

"עומר גינזבורג".

הפעם הוא בשקט, כמעט לוחש. ואז הוא מוסיף:

"עומר הוא החבר הכי טוב שלי. מהבית, גדלנו ביחד כל החבורה".

אני שותקת, מעיפה מבט.

והוא מוסיף:

"אני בדרך למאל״א להצטרף לגדוד שלי, כי אתמול הייתי בהלוויה והספדתי אותו, את החבר הכי טוב שלי. כל החבורה הספדנו אותו, אז אני חוזר עכשיו לאימון."

ד

באותו רגע הרגשתי שיש סיבה שהחלטתי לחזור אחורה ולקחת אותו טרמפ, שזה גורל או משהו כזה.

המשכתי להתעניין, שאלתי אותו: "ומה אחרי מ״כים, קצונה?"

הוא עונה שהוא עוד לא יודע. חושב על זה. המפקדים שלו לוחצים עליו שכן, אבל לא מספיק חשב על זה ומניח שכל דבר בזמן שלו.

ואז הוא שואל אותי פתאום:

"מה את חושבת על זה? כדאי לי לצאת קצונה?"

ה

אמרתי לו: "תספר לי על עומר".

הרגשתי שאני רוצה לשמוע עליו, וגם שהוא צריך לספר.

"עומר היה הבן אדם הכי טוב שהכרתי" הוא אומר. "הוא היה כל כך צנוע, תמיד כשהיו מבקשים משהו, הוא היה עושה. בלי לשאול שאלות. אם הייתי נתקע באיזה מקום ב2 בלילה, הייתי מתקשר לעומר, ועומר תמיד היה מגיע. כזה הוא היה, הבן אדם הכי טוב שהכרתי, החבר הכי טוב שלי."

ו

אמרתי לו: "אני חושבת שזאת מן תקופה כזאת, סוג של מציאות משוגעת. היא דורשת מאיתנו יותר, מכולנו. שאם יש את היכולת והרצון, ואם רואים את הפוטנציאל, אז כן, אולי קצונה זה הדבר הנכון כרגע".

ואז הוספתי ואמרתי: "אולי בשביל עומר, אולי תעשה את זה בשבילו".

הוא שתק רגע ואמר: "כן, אולי באמת בשבילו".

ז

הסתכלתי עליו וחשבתי מה זה להיות בן 20 במלחמה הזאת. להתגייס חודש לפני, להספיק לסיים הכשרה, להלחם בלי סוף, להיכנס ולצאת מרפיח, וחאן יונס וסג׳עאייה ומה לא, ואז לאבד את החבר הכי טוב שלך. את הנפש התאומה, האדם שלך. מה זה בשבילו. ומה זה בשביל כל אחד אחר שאיבד את אותו חבר. וכמה כאלה יש.

בזמן שכל המחשבות רצות בראש, המשכנו לדבר עוד קצת, על המלחמה, על פיקוד וקצונה, על ההכשרה ועל עומר, בעיקר על עומר.

אחרי כמה דקות נסיעה בשטח הגענו. הוא אמר תודה מכל הלב, אני אמרתי לו ששמחתי ותודה לו, לחץ לי את היד ונפרדנו.

ח

ועכשיו אני יושבת וכותבת את הציוץ הזה, וחושבת.

כי מה זה פני הדור שלנו בעצם? זה לצאת מההלוויה של החבר הכי טוב שלך, ומשם לנסוע לדרום לצאלים ולהמשיך את הקורס מ״כים שהתחלת לפני שבועיים. זה שההספד שאמרת על החבר הקרוב שלך עדיין טרי בראש ומשם לקחת את כל הכוחות שיש וללמוד איך להיות מפקד.

האמת היא שהדור שלנו זה הדור עם הפנים קדימה. הגיבורים האמיתיים, הם נלחמים, הם מאבדים ומספידים חברים, והם ממשיכים. תמיד קדימה עם הפנים.

איזו מציאות זאת אלוהים, אבל איזה גיבורים