האיפכא מסתברא החדשה

האיפכא מסתברא החדשה/ אלקס ריף, מרדכי אסקין

שלושת עקרונות המפתח להחלמת החברה הישראלית שמחדדים מה זה להיות 'עברי', 'ישראל' ו'ציוני' בימים אלה

א

השביעי באוקטובר נחרט בגופנו כאחד הימים האפלים ביותר שידעה מדינת ישראל. התעוררנו בבוקר לאזעקות בלתי נגמרות ולחדשות שחורות משחור, קשה לשכוח את עומק הפחד וההלם שהיו מנת חלקנו בשבועות הראשונים אחרי המתקפה הארורה. גם אלה מאיתנו שהיו באזורים רחוקים ובטוחים כביכול, הרגשנו כולנו איך בשינויים קלים בהיסטוריה – גורלם של תושבי העוטף יכול היה להיות גם גורלנו. אנחנו וילדינו יכולנו להיות הנרצחים באכזריות או החטופים בעזה. המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ בחרדה – מה צריך לעשות עכשיו? איך שומרים על הילדים? איך עוזרים למי שנפגע?

במובנים רבים השביעי לאוקטובר החל מציאות חדשה בעולם לא מוכר וכאוטי, אבל במובנים אחרים הוא האיץ תהליכים שהיו נטועים עוד קודם לכן. מצד אחד, פרחה רשת שהפעיל המגזר השלישי לתרומה ועזרה לנפגעים הרבים, אליה התגייסו קבוצות מכלל גווני החברה הישראלית. ומצד שני, אצל חלק מהישראלים, תחושת חוסר הביטחון, הפחד על הילדים והפסימיות לגבי עתיד טוב יותר באו לידי ביטוי במחשבות על עזיבה. זה היה ביטוי קלאסי של תגובת ״הילחם או ברח״. חלק בחרו לברוח, אבל הרוב המוחלט, אנחנו, בחרנו להישאר ולהילחם על המדינה הזאת.

ב

בתוך רוב הציבור, שבחר להישאר, הורגשה התגייסות חסרת תקדים של כלל חלקי החברה האזרחית. כל אחד חיפש במה הוא יכול לתרום, למי לעזור, במה להתנדב. בשבועות הראשונים הייתה תחושה של מאבק קיומי אמיתי, תקופת מבחן הישרדותית וערכית. כל אחד ניסה להיות עצמו טוב יותר, לעזור למי שרק יכול. רבים קיבלו החלטות קשות: לעזוב לימודים אקדמיים, בת זוג וילדים קטנים כדי להתנדב למילואים, לעזוב תפקיד עסקי נחשק כדי לתרום למען החברה האזרחית.

רבים הבינו שהמדינה, כפי שהכרנו אותה, במשבר ורק התגייסות מלאה של כולנו תוכל להציל אותה. אך ככל שהזמן עבר, ואני אומרת זאת בצער רב – התרגלנו. התרגלנו לראות תמונות של חטופים ברחוב ולהיאנח בכאב, התרגלנו לשמוע על חיילים הרוגים ולהשתתף בצער המשפחות, התרגלנו לחיות במלחמה – כל עוד היא נשארת רחוק מאיתנו. חזרנו לעבודות שלנו, לריבים המשפחתיים הרגילים שלנו, וברמה הלאומית חזרנו לפילוג והמחנאות שהיינו בהם ערב המלחמה.

בחרנו בסוג של בריחה – בריחה מובנת, לגיטימית, שכן קשה להכיל לאורך זמן את עומק הצער והמורכבות של השנה האחרונה, אבל הבריחה הזאת מדרדרת אותנו לפי תהום ורק אם נחליט יחד לבחור בשלושה עקרונות מפתח להחלמה, נוכל להציל יחד את החברה הישראלית.

ג

העיקרון הראשון הוא שחובה עלינו לפעול לשיפור המערכות מבפנים, ולא לעמוד מנגד ולהתלונן עליהן. אחת הסיבות לכישלון הגדול בתגובה שלנו על מתקפת ה-7 לאוקטובר היא הפגיעה המתמשכת בשירות הציבורי ובצה״ל. האנשים הטובים הלכו למגזר העסקי העשיר או השלישי הנוח, ועזבו את עמדות הפיקוד וההנהלה החשובות במדינה. כולנו חטאנו בזה. השארנו לאחרים את המלאכה הקשה ועסקנו בלחשוב איך לבנות לעצמנו ולמשפחתנו חיים נוחים יותר. מה שהיה אולי לגיטימי בתקופות רוגע, לא לגיטימי בזמן שאנחנו  במלחמת קיום. אין לנו יכולת להמשיך ככה. כל אחד מאתנו חייב להקריב את הנדרש כדי להכנס פנימה, לתוך המערכות הקשות של שירות המדינה, הכנסת או מנגנוני הביטחון ולשפר אותן מהיסוד. לבנות מנגנונים אזרחיים וצבאיים טובים יותר, יעילים וחכמים יותר.

ד

העיקרון השני הוא: כולם יושבים סביב השולחן – אין עוד בניית פורומים חסרים, או שולחנות עם אותה הגברת בשינוי אדרת. כפי שקרה גם במלחמת יום כיפור, ברור כי גם השביעי לאוקטובר יכל להימנע לו לא שלטה בקרב מקבלי ההחלטות קונספציה אחת בלבד. לו היו שומעים ומחשיבים דעות שונות ומגוונות, כפי שניסתה לקבע יחידת ״אפכא מסתברא״ המפורסמת, יכלנו אולי למנוע את עומק הזוועה.

לכן, החל מעכשיו על כולנו מוטלת המלאכה לפעול באופן יזום ואינטנסיבי לגוון את שולחנות מקבלי ההחלטות, כך שיהיה ייצוג לכלל חלקי החברה הישראלית. ולא, לא מדובר רק בצורך למנוע תחושת אפלייה וקיפוח מקבוצות מודרות ממרכזי קבלת ההחלטות אלא בהכרח לתת לכולם את המקום להיות אחראים בצורה שווה, בזכויות ובחובות.. כולם צריכים להיות בפנים, כולם צריכים להיות אחראים בצורה שווה ומחוייבים לתיקון, להשמיע תפיסות ועמדות שמאתגרות את ה-'קונספציה', לצאת מאזור הנוחות ולאתגר את עצמנו על מנת לתת את המענה למכלול האתגרים המורכבים כל כך שלפנינו.

בנקודה זו חייבים להדגיש – הגיוון הזה מחייב אותנו לצאת מראייה שבטית צרה לראייה ישראלית רחבה יותר. ארגונים ומפלגות, שפועלות עד היום בצורה סקטוריאלית, חייבות לשנות מדיניות. ניתן וצריך להמשיך לפעול למען הציבור שבחר בך וגם למען החברה הישראלית כולה. מי שאומר שיש כאן סתירה – טועה טעות חמורה – כאשר אנו ב״לובי המיליון״ פועלים למען הוצאת ניצולי השואה מעוני, אנו פועלים בשליחות הסבים והסבתות שלנו, ניצולי שואה דוברי רוסית שחיים בעוני, אך פועלים לשפר את מצבם של כלל ניצולי השואה העניים בישראל. כמו כן, כשאנו מסייעים לקליטת העלייה של יוצאי בריה"מ אנחנו חותרים לשפר את הליך הקליטה של כלל הקהילות והתפוצות. ברגע שיש רצון – היצירתיות יודעת למצוא את הדרך לחבר בין טובת הקהילה והמגזר לטובת הכלל.

ה

העיקרון השלישי הוא: להפסיק לשאול 'מי צודק', להתחיל לשאול 'איך בונים' – תרבות הדיון והמחלוקת שמלווה את תולדות עמנו דורות רבים היא דבר מבורך וחיוני אך לעיתים כאשר הוויכוח והביקורת הופכים לשאלה העיקרית אנחנו מדרדרים לסכנה של התחפרות בעמדות וניהול מלחמת התשה חסרת סיכוי של שכנוע בכוח ובביקורת. ערב המלחמה היה נראה שהמגמה הזו הגיעה לשיאה – ממשלה 'צודקת' מלא מלא, מחאה רחבה שהרעידה את הרחובות ואת מוסדות המדינה, 'צודקת' עם ביקורתית אמיתית ונכונה, אזרחים שבאמת התגייסו למה שעבורם הוא הצלת המדינה והביעו פחדים אמיתיים. אבל שם זה נעצר, בוויכוח, בביקורת. אסור לנו לחזור לשם, חייבים להגדיר מחדש מהי השאלה הנכונה. וזו משימה עבור כל אחד מאיתנו – להפסיק לדבר, ולהתחיל לעשות.

איך בונים? איך משפרים? להפסיק לשייך את עצמנו למחנה צודק כזה או אחר, אלא לשייך את עצמנו למחנה הבונים, המשקמים, המשפרים. לשנות את הרגלי הצריכה של התוכן והמידע החברתי פוליטי ולתת במה ותמיכה לדמויות ציבוריות ששמות על השולחן את השיח של הבניין, המשימה והחזון, במקום שיח של פילוג ושנאה.

ו

להיות עברי, ישראלי וציוני בימים אלה:

כדי להצליח ליישם את שלושת עקרונות המפתח הללו אנחנו צריכים להתחבר מחדש לכוחות הקמאיים והבראשיתיים שגנוזים בלא מודע הקולקטיבי שלנו:

העבריות – להיות אלו שבאים 'מעבר' לנהר להיות מוכנים לצאת מאזור הנוחות שלנו, אל מרחב לא נודע, מתוך מחויבות לאמת הפנימית שלנו

הישראליות – אנו קרואים כך על שם היכולת 'לשרות עם אלוהים ועם אנשים' להיות מסוגלים לשאת את העול והמאמץ עד שיאיר השחר, להצליח לשים בצד כאב, אשמה ותחושת חוסר צדק של מי שנרדף ומרומה ולהתמקד בבניין

הציונות – לקחת את גורלינו בידינו, לא לחכות שהשינוי יבוא מבחוץ, להעפיל, להיות חלוצים ולהבין שבדרך לחלומות הכי גדולים יש הרבה עבודה של ייבוש ביצות והרבה אקליפטוסים שצריך לנטוע

זו הרוח שצריכה ללוות אותנו כאשר אנחנו בוחרים לוותר על בניית החיים רק סביב המרחב האישי ומתגייסים למערכות החברה והמדינה על מנת לתקן אותן מבפנים. לא יהיה קל לנו לאתגר את עצמנו על ידי מתן מקום וייצוג שווה לאחר ולשונה מאיתנו בכל שולחן ובמה, כמו שלא יהיה קל לוותר על תחושת ה'אני צודק', על ההשתייכות למעגל ה'צודק' וה 'נכון', ולחתור לדיון סביב איך לבנות, לשקם ולשפר.

אז נכון, זה ידרוש מחירים, לא יהיה קל. אבל התקווה שלנו גדולה – כמו שפגשנו רוע שלא יכולנו לדמיין, כך אנחנו מסוגלים ויכולים במאמץ משותף להביא לטוב שלא יכולנו לדמיין.