התקווה / אפרת שהם הילדסהיימר
א
מהי בעצם ציונות? ציונות, זה ברור, היא רעיון כביר ונסי: שיבת עם נרדף ומפוזר מכל רחבי תבל חזרה אל ארצו העתיקה ממנה גלה 2000 שנים קודם לכן, החייאת שפתו העתיקה מעפר והיבנותו מחדש על אדמת אבותיו כעם חופשי, ריבוני ומשגשג. לפיכך, יש האומרים שהציונות היא ההישג הגדול ביותר שהשיג האדם בזמן החדש, ויש טעם באמירה זו.
אלא שכל רעיון כביר שכזה, שבכוחו היה להניע לאורך עשרות בשנים, וכנגד אינספור אסונות, מכשולים ואתגרים, תנועה אנושית עצומת ממדים, חייב לשאוב ממשאב רגשי רב כוח. מהו הרגש המרכזי, הדומיננטי, שנתן את הכוח למהלך חסר התקדים והחד פעמי הזה בתולדות האדם, אותו ביצעו אמותינו ואבותינו במו ידיהם ואנו זוכים להיות חלק ממנו, לשמרו ולחזקו?
אפשר בהקשר זה לחשוב על כמה רגשות. על יצר הישרדות, על שאיפה לשינוי, על תושייה שבזיהוי ובניצול הזדמנות מדינית, ועל משאבי רגש נוספים מתוך אשכול זה, כגון אמונה בצדקת הדרך וחוסן מנטלי לשאת באינטנסיביות הכרוכה בהוצאה לפועל של מהלך כה גדול.
הכל נכון, ובוודאי מוסיף ומסייע, אולם לתפיסתי, הכוח המניע את מפעלנו מעל לכל יתר הכוחות, הכור הגרעיני של מסע עמנו, הוא דווקא התקווה.
ב
התקווה היא גם כלי העבודה החיוני ביותר עבור כל מי שרואים עצמם כמנהיגות ומנהיגים ציוניים, בין אם בשדה החינוכי ובין אם בכל שדה אחר. עבור כל מי שמבקש להוביל דעה ודרך, בעצם עבור כל מי שחי כאן, בארץ ישראל הנקנית בייסורים. התקווה שהיא אותה אמונה שדבר טוב יבוא עלינו. ושבכוחנו להביאו אלינו.
התקווה היא מוטו מרכזי בDNA הלאומי שלנו. היא נטועה עמוק בהוויה היהודית – "להיות יהודי", כתב הרב יונתן זקס זצ"ל, "הוא להיות סוכן של תקווה". כל הברה והברה בסיפור היהודי היא מעין הפגנה נגד קבלה עיוורת של גזירת הגורל. ויש תקווה לאחריתך.
התקווה נטועה עמוק בהוויה הציונית – "ובנפשו יביא חלומו". ציונות היא הגשמה. הפיכת רעיון למעשה, חזון למציאות, אידיאל לממשות. ואולם תקווה חייבת להיות שם. תקווה והשגחה פרטית. אין לציונות במובנה הגשמי חיים, ללא תקווה.
כי התקווה אינה עומדת לבדה. היא כה חזקה, שבכוחה להניע לפעולה, שתגשים את התקווה.
לא בכדי בהולדתה המחודשת של מדינת היהודים, המדינה היהודית, נקבעה המילה תקווה בשם המנונה הלאומי. העובדה שאנו נמצאים כאן היום, ששרדנו עד היום, היא ראיה מספקת לעוצמתה של רוח האדם. היא מעידה כאלף עדים על כוחו של המקום בו נמצאות מחשבותיו של האדם. היא עדות לעוצמתה של תקווה.
ג
לפי אחד מעקרונות אמנות הכתיבה, הדרך הטובה והנכונה לתאר דמות אינה באמצעות תיאור סופרלטיבי שלה, אלא דווקא באמצעות תיאור פעולה שלה. סיפור קטן על השיר שלנו, שיר השירים, המנון מדינתנו, המתאר פעולה, ממחיש עד כמה התקווה היא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו.
כידוע, שני הבתים שאנחנו שרים אינם השיר המקורי. נפתלי הרץ אימבר כתב את 'תקוותנו' בתשעה בתים. הגרסה המקורית לבית שאנו שרים היתה:
”עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵינוּ / הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה / מִשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינו / לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה”
אלא שאז מגיעים ראשוני הציונים בעלייה הראשונה ארצה, מייסדים את מושבת ראשון לציון ומקימים בה חינוך עברי ראשון.
ולמורים העבריים, בצדק מבחינתם, לא נוח עם מילותיו של הרץ אימבר. הם אומרים – 'מה זה לשוב אל ארץ אבותינו? כבר שבנו, אנחנו כאן'.
נזכיר – המורים העבריים הראשונים בהם מדובר הם מראשוני העליות ארצה. סביבם עדיין שממה וריק. עשרות שנים מפרכות עוד תעבורנה, לפני שתצטבר המאסה האנושית שתאפשר להפוך את הרעיון למדינה. למרות זאת, הם כבר חושבים על המדרגה הבאה, עליה לא העזו הרץ אימבר וחובבי ציון לחשוב. הם אנשים מקווים ולכן, בטבעיות, הם חושבים על שאיפתם להיות עם חופשי בארצנו. הם כבר חושבים על מדינה. על ריבונות. על עצמאות.
וממחשבה למעשה: הביל"ויים שולחים להרץ אימבר את השגתם על מילותיו ומציעים לו במקומן את המילים:
”עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם / לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם”
נפתלי הרץ אימבר מאשר את השינוי והשאר היסטוריה.
אני רואה באנקדוטה הזו עדות לתקווה היסודית והבלתי נדלית, המלווה את הציונות ממש מראשיתה. לא רק אופטימיות שהיא האמונה שיהיה טוב, אלא תקווה שהיא האמונה שבכוחנו להביא את הטוב הזה אלינו בידינו. תקווה שהיא לא רק תחושה, אלא קריאה לפעולה. תקווה שהיא לא רק רגש, אלא מעשה.
ד
ואולם, התקווה אינה נכס לא נייד. היא אוצר טבע חיוני שעלינו להוסיף לכרות ממש יום יום מתוך קרקע מפעלנו הגדול, מחכמת המחשבה ומתבונת המעשה.
תמיד לחשוב על היעד הבא מתוך אמונה עמוקה בכוחנו להשיגו, ואליו לכוון את מלוא המשאבים, הקשב ותשומת הלב. כי במקום בו נגמר השכל, שם מתחילות האמונה והתקווה.
"עוד לא אבדה תקוותנו" גם היא בחירה מושכלת. עתיד המתכתב עם העבר. "עוד לא אבדה תקוותנו" של עם ישראל בימינו, היא התשובה המוחצת והניצחת ל"יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ" של בני ישראל בימי יחזקאל. המעבר מ"אבדה תקוותנו נגזרנו לנו" ל"עוד לא אבדה תקוותנו", הוא המהפך מייאוש לתקווה המספר את הסיפור כולו. הוא פניו של הייחוד והייעוד של עם ישראל. הוא קולה של התקווה היהודית בשיח של האנושות. כציונים, לא סוכני שינוי אנו, אלא סוכני תקווה. וזו המהות העמוקה אותה עלינו להנחיל בשדות החינוך ובשדות הפעולה וההגשמה הנוספים ולהטמיע בקרב כל מי שלא מוכן להשלים עם המציאות.
אנחנו רוצים לגדל דור של אנשים מקווים.
וכמו בחזון העצמות היבשות, אנחנו בתנועה מתמדת קדימה כיחידים וכאומה. מעצמות לעצמאות, ומעצמאות לעצמיות. תחילה להפיח חיים בעצמותינו, משם להתקיים בעצמאות כעם חופשי ולילך קוממיות בארצנו, משם נגיע אל היעד שהוא העצמיות שלנו, ההכרה שלנו בייחודנו. להיות מי שאנחנו, למצוא את נקודת האחיזה והאתוס המשותף, ואז לחתור אל מימוש ייעודנו בעולם.
ה
ואולם התקווה לבדה, על אף כל כוחה, אין בידה לשאת לבדה את משא המפעל בדרך הארוכה, הקשה ורבת החתחתים שהיא דרכנו.
אנו זקוקים גם לחוסן, לאיתנות, לכוח ספיגה ועמידה. ובמה תלויים אלה? באמונה בצדקת הדרך.
כך שהאתגר העומד בפנינו כאנשי חינוך ציונים, אינו רק לנטוע בלבבות הדור הצעיר את התקווה, אלא גם את תחושת הצדק של מפעלנו. אל מול מסע דה לגיטימציה חובק עולם, מקיף ונחוש, לערעור טענת הצדק שלנו, עלינו להילחם על תחושת הצדק הזו ולא להניח אותה כמובנת מאליה. לנטוע אותה בלבבות ובמוחות, להסביר אותה, לתקף ולהלל אותה, להניח בפיות אנשינו טיעונים איתנים, המבוססים על הכרת העובדות ועל שכנוע עצמי עמוק. ולא רק הכרה בצדקת הדרך עלינו להנחיל, אלא אף גאווה בה.
כשצדקת הדרך תהא מושרשת בלבבות, מיוצבת במוחות ומנוסחת בפיות, תפרח גם התקווה. והיא תמשיך לשאת את לפיד המפעל הציוני הלאה והלאה במעלה הדורות. באתגרים ובקשיים, בהצלחות ובהישגים,
ההכרה בצדקתנו, החוסן שבהתמודדותנו והתקווה לעתידנו, הם האמת והם גם הערובה.