המחיר ששילמתי על השואה- ואתם/ נחמה אורבך
אמא שלי היתה בת 9 כשעלתה לארץ.
היא אמנם נולדה בפולין אבל הגיעה לארץ ממחנות העקורים בגרמניה שגם שם, אגב, לא גרה קודם.
היא נדדה עם בני משפחתה כל הדרך מסיביר הקפואה אליה נלקחו מפולין ,שם עברו עליהם איימי המלחמה והרעב והפרידה מאבא שלה לשנים בלי ידיעה האם ישוב וסכנות נוראיות ואז, דרך אוזבקיסטאן וארצות זרות נוספות, נדדו עד מחנות העקורים בגרמניה, ומשם, כאמור, באנייה לארץ ישראל.
משפחה שלמה-הורים, 4 ילדים עם תיק קטן. ניצולים. מה אתם עשיתם כשהייתם בני 9?
כנראה די קרוב למה שאני עשיתי- שיחקתי עם החברים, רבתי עם האחים שלי, ראיתי טלויזיה ובעיקר הייתי עסוקה בעצמי.
ומה אמא שלי עשתה בגיל 9? בישלה לכל המשפחה, כיבסה לכולם, שטפה את הכלים אחרי הארוחה וכמובן-
עשתה ספונג'ה.
הסיפור שאולי הכי כאב לה לספר היה שכשהיתה בת 11 וכל החברות ניפגשו ברחוב למטה, אמא שלה ביקשה ממנה להכין גפילטע פיש לשבת.
איך ילדה בת 11 יודעת להכין גפילטע פיש? (למי שלא יודע- הכנת גפילטע זה חתיכת ארוע..)
אז זהו, שהיא לא ידעה, אז היא היתה צריכה ללמוד להכין, ורק אח"כ יכולה היתה לרדת לרחוב. מיותר לציין שאף חברה לא היתה ברחוב כשסיימה…
וכל זה למה?
כי אמא שלה )-סבתא שלי( חזרה מהמלחמה שבורה. גם בנפש אבל בעיקר בגוף, ומהרגע שעלתה לארץ חילקה את זמנה בין הבית לבית החולים.
וזה מה שציפו מאמא שלי,הילדה,לעשות- להיות אמא. זו היתה הדרישה. נחזור רגע אלי…
אז חוץ מלהיות עסוקה בעצמי, האמת- לא עשיתי כלום בבית. כלום. החיים היו תותים ברמה שאפילו כפית לא פיניתי מהשולחן, שלא לדבר על פינוי השולחן, עזרה בעריכה או שטיפת כלים. כשחושבים על זה- פשוט לא עשיתי כלום בבית. לא אני ולא האחים שלי. כלום!
איך זה יכול להיות? – אתם בטח שואלים… איזה ילדים אגואיסטים ואיזה חינוך כושל!
אז זהו, שלא..
כי אמא שלי, באותו היום של הגפילטע פיש, נשבעה לעצמה שלילדים שלה (כלומר אחיי ואני) תהיה ילדות!!!
וזהו. השבועה הזו הפכה לתפקיד שלנו-
לשלושת אחי ולי הייתה משימה: להיות ילדים בריאים ושמחים ונטולי דאגות בארץ ישראל.
וזה לא שזה היה רק כיף.. הו, לא. היינו מאוד מתוסכלים.
פעם אחת ניסיתי למרוד ולשטוף את הכלים שלי אחרי הארוחה. התחבאתי במרפסת השרות כדי לראות מה תהיה התגובה, שלא אחרה לבא – אמא שלי נכנסה בשקט בשקט למטבח ושטפה אחרי הכל מחדש. אמיתי! מאז לא שטפתי כלים יותר..
ככה מתוסכלת הייתי.
אבל כשהתבגרתי והקשבתי בתוכי לסיפור ולעומק שבו, פתאום הבנתי:
זה המחיר שאני נדרשתי לשלם על תקופת השואה של אמא ואבא: להיות ילדה שמחה, בריאה בגוף ובנפש, שההורים שלה סובבים סביבה והיא, כמו נסיכה, רק צורכת עוד מהטוב הזה.
אבל התובנה הזו הכתה בי רק כשהייתי מבוגרת, מדי. איך אפשר להבין את זה כשאתה עוד שם, בארוע עצמו?
במדרש במדבר רבה כ"ג נאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם עוברים אל ארץ כנען זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה" מלמד שהראה הקב"ה למשה כל מה שהיה ועתיד להיות הראה לו מדן עומד שמשון וברק בן אבינועם מנפתלי וכן כל דור ודור ודורשיו דור דור ושופטיו דור דור ומנהיגיו דור דור ופושעיו דור דור וצדיקיו שנאמר (דברים לד, ד): "ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך"…

המדרש מדבר על העתיד לבא שהראהו הקב"ה למשה את כל מה שיעבור על עמ"י דרך עלילותיו ודרך האנשים שינהיגו אותו, שיובילו אותו, שיחטיאו ויצילו אותו.
ואני רוצה לנסות ולדרוש עוד..: "דור דור ודורשיו"- כל דור ומה שנדרש ממנו ע"י הדור הקודם לו.
כל סיפור הילדות שלי בבית של הורים ניצולי שואה- זה היה מה שנדרש מאיתנו להיות בצל סיפור החיים המורכב של הורינו, וזה אומר הרבה מאוד רגעים מורכבים, התנהגויות מוזרות ולא פשוטות וסיפורים שקשה מאוד היה להכיל ולהבין ולחיות לצילם.
סיפור חיים של דור שלם שמה שנעשה לו- לא היה כמוהו מעולם ובע"ה לעולם לא יהיה עוד שנאלצנו לחיות לצידו.
ומה הדור של היום, אתם, נדרשים לעשות? ואיך אתם יכולים להבין את זה בר עכשיו?
הנה כמה אופציות. -להביט סביב, להבין שמה שקורה פה הוא חד פעמי- נוראי, קשה, כבד- אבל חד
פעמי, ורק עכשיו אפשר לקחת חלק. לא לפספס! -לשאול שאלות- מה צריך?? איפה אני נדרש להיות עכשיו? מה אני יכול לעשות
שאחרים לא יכולים כעת?
-להבין שהיום תורנו. פעם היו אלו ההורים שלנו (תסתכלו עליהם טוב טוב, הם הגיבורים של הדור הקודם, מגיע להם שנעריך!), והיום אם לא אנחנו- אז מי?
תשאלו אותם מה הם חושבים שצריך לעשות. בטוח יהיו תשובות טובות..
– יחד זה סוד גדול. אל תלכו לבד. חבורה היא כח דוחף, מחזק, מכניס אנרגיות וסוחף!!
הדור של היום נדרש לתפקד תחת אש מלחמת קוממיות, ואם הוא לא בגיל של לחימה פיזית באויב- הרי שהוא נדרש לכל השאר- להחזיק את הרוח, לא להישבר, להיות בתנועת עשיה בלתי פוסקת (למשל- לא לצאת לחופש הגדול ולנוח "כי התנדבנו המון במהלך שנת הלימודים"… )
החיילים יצאו לנוח? החטופים יצאו להפסקת התרעננות? המפונים קפצו לביקור בית?
אז חברים, דור הנצחון- עכשיו תורכם. אני ובני דורי נדרשנו להיות הצברים שאחרי השואה ולהתמודד עם סיפורים שלא מהעולם הזה. לא בחרנו בזה אבל

צמחנו מזה. עשינו, בתקוה, עבודה טובה. (להורי ע"ה היתה נחת גדולה בחייהם והם זכו למשפחה גדולה וענפה, לילדים, נכדים ונינים שמחים שמיישבים את ארץ ישראל ומחוברים אליה בכל נימי נפשם.)
ומה אתם תספרו לילדים שלכם?