אחדות- המדריך לישראלי המתחיל // תמר אלמוז
במרד הגדול בשנת 66 לספירה שמעו הרומאים שהיהודים המתבצרים בעיר התפצלו למחנות פוליטיים ואידיאולוגיים ונאבקים אחד בשני. בעקבות כך, התעוררה בפני המפקדים הרומאים מחלוקת: האם יש לנצל את הרגע ולתקוף, או שמא כדאי להמתין. כך מתאר זאת יוסף בן מתתיהו:
"וכל שרי צבאות הרומאים שמחו על מריבות האחים בקרב שונאיהם כמוצאי שלל רב ורצו למהר ולעלות על העיר. וגם האיצו באספסינוס (הקיסר הרומי) בחשבם כי יצליח כל חפצו בידו הפעם ודברו אליו כי עתה האלהים נלחם להם בסכסכו את אויביהם איש באחיו".
מקורביו של הקיסר דרשו לפרוץ את העיר ולהפוך את הסכסוך של היהודים לתבוסה ע"י הרומאים, אך הקיסר אספסיאנוס חשב אחרת:
"דעו כי שגיתם מאד בעצתכם בפעם הזאת. (…) הן אם תמהרו לעלות על העיר מיד, תקימו בידיכם ברית שלום בין שונאינו (…) כי האלוהים מיטיב לערוך את המלחמה ממני, והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חינם וסכנה… כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה".[1]
לשיטתו של הקיסר, אם הרומאים ימהרו לעלות על ירושלים, היהודים יתלכדו סביב אויב משותף והמלחמה הפנימית בניהם תיפסק. על כן, במקום לנצל את רגע החולשה ולתקוף מיד, מוטב להמתין, לתת למריבה להחריף, לאפשר ליהודים להרוס את עצמם מבפנים, ורק אז להנחית את המכה המכריעה מבחוץ.[2]
על אף מרחק הזמן, אני מניחה שאינני היחידה שרואה בעדויות ההיסטוריות הרחוקות של ימי בית שני משמעות מהדהדת לימינו. למרות הרצון הרב שלנו באחדות במיוחד בשנה האחרונה, קיים פער עמוק בין הערך הרב שמקנה החברה הישראלית ל"אחדות" (בשגרה ובעתות מלחמה במיוחד), לבין היכולת ליישם אותה בפועל.
אז איך מגשרים על הפער? אנסה להציע מספר כלים ראשוניים; "אחדות, המדריך לישראלי המתחיל".
- סליחה? מי האחראי כאן?
כחברה מתוקנת, לכל תחום יש אחראי במדינה- לחינוך, לבריאות, לביטחון, לכלכלה וכן הלאה. התרגלנו לחשוב במונחים של "המדינה" ו"האזרחים" ולהבין מה קורה בניהן ביחסי הגומלין. לפתע גילינו; יש תחום בלי אחראי.
"סליחה? מי אחראי כאן על אחדות?" אנחנו שואלים, ומאשימים- הימנים, השמאלנים, החילונים, הדתיים, התקשורת, חברי הכנסת, המחנכים, המפקדים, כולם אחראים על אחדות.
האם הייתם פעם בחדר שביקשו בו לעשות משימה ולא היה אף אחד שהתנדב, ואמרו כפתרון; "טוב, אז כולם אחראיים", במצבים כאלה, הסוף הרי ידוע- כולם אחראיים, והדברים לעולם לא קורים, זה טבעם של אנשים.
הגמרא מספרת על רבי אלעזר בן דורדיא שהיה רשע גמור, ולפני מותו ביקש לחזור בתשובה. לאור רצון זה, מספרת הגמרא: "הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים!" אך ההרים והגבעות לא קיבלו אותו, ואותה התשובה הוא קיבל גם מהשמים והארץ, מהחמה והלבנה, מהכוכבים והמזלות- כולם סירבו לו בבקשתו לחזרה בתשובה.
ברגע האחרון לפני שיצאה נשמתו אל העולם הבא, אמר: "אין הדבר תלוי אלא בי", ואז התקבלה חזרתו בתשובה ע"י בת- קול שיצאה מהשמים וקיבלה אותו אל העולם הבא.[3]
הביטוי "אין הדבר תלוי אלא בי" זכה להיות מוכר עד לימינו, והוא אף משובץ בשירה הישראלית המודרנית. כמו שהביטוי רב דורי, כך גם משמעותו, וגם לעניינו- לעניין האחדות.
האחדות היא לא משימה לאומית כפי שהיה נדמה לנו, יש לה ערך לאומי כמובן, אבל היא משימה אישית, אין היא תלויה אלא בכל אחד ואחת מאיתנו.
כל אחד מאיתנו הוא "שר האחדות" והאחריות המלאה לעניין זה היא עליו, רק בתודעה כזו נוכל להביא אחדות.
- היום:
במהלך השירות הצבאי הייתה לי חברה לחדר, דתייה מרעננה. ערב אחד בטירונות דיברנו על הבן זוג שלה והיא סיפרה שהם 4 שנים יחד, ושומרים נגיעה. שומרים נגיעה? שאלתי, אני מכירה את המושג אבל לא ידעתי שהוא פועל לטווח זמן של 4 שנים, "קצת קשה 4 שנים לא?" שאלתי במבוכה, והיא ענתה "אנחנו לא שומרים נגיעה 4 שנים, אנחנו כל יום אומרים "היום" – היום נשמור נגיעה, המשימה הרבה פחות קשה ככה, והרבה יותר אפשרית". כמו דיאטה היא הסבירה לי, אם תגידי לעצמך דיאטה מעכשיו חצי שנה? זה יהיה נורא קשה, אם תשתדלי היום לאכול בריא, זה יהיה הרבה יותר קל.
אחדות היא כמו דיאטה, הגורמים מסביב מאתגרים לשמור אותה לאורך זמן, ובכל רגע נתון יהיה משהו שישבור אותך- ההם, האחרים, החדשות, הפרסומים, החוק החדש שעבר או שלא עבר, המגזר שמושך את המציאות הישראלית לעתיד או לעבר. בכל רגע אנחנו נדרשים לעמוד מול כל שאר הערכים שבליבנו ולומר להם רגע, יש מישהו לפניכם בתור, רק היום, רק לעכשיו, הוא הראשון.
במעמד הברכה והקללה המתואר בספר דברים נכתב: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה".[4]
היה אפשר לכתוב את אותו המשפט בדיוק גם בלי המילה "היום": "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם בְּרָכָה וּקְלָלָה", שהרי מה? לא מדובר על מה שנתן הקדוש ברוך הוא לעם ישראל באותו היום ספציפית, אז למה נוספה המילה היום? אולי כדי להזכיר לנו, שברכה וקללה, הם דברים שניתנים בכל יום מחדש- הבחירה היא שלנו.
השלב הבסיסי בשינוי של אחדות, הוא להתחיל בקטן, הוא להתחיל היום.
- בניין או חורבן?
לקראת תשעה באב קפץ לי ברשתות החברתיות סרטון מטעם ארגון "הרבעון הרביעי".[5] בסרטון המראיין מבקש מהעוברים ושבים ברחוב לענות האם פעולות יום- יום שחלקנו מבצעים גורמות בעיניהם לבניין או חורבן. כך לדוגמה הוא שואל את המרואיינים האם קיללו בנהיגה, האם הגיבו ברשתות החברתיות נגד מישהו בגלל הדעות הפוליטיות שלו, האם פסלו מישהו בגלל הדעות הפוליטיות שלו, ועוד שאלות בסגנון זה.
במהלך הסרטון המרואיינים היו צריכים גם לענות האם ביצעו את פעולות אלו, ובכך נאלצו לשאול את עצמם- האם הדברים שאני עושה מקדמים בניין של החברה הישראלית או חורבן של החברה הישראלית?
הדרך לאחדות עוברת דרך חשבון נפש אישי של כל אחד מאיתנו בשאלות הקשות על אורח החיים שלנו וההרגלים הקטנים שסביר שלא נשים לב אליהם, על כל דבר שאנחנו עושים בחיכוך עם החברה הישראלית ראוי שנשאל את עצמנו ונענה בכנות- "בניין או חורבן?".
- כלים להערכת מצב:
כשאנחנו עומלים על מטרה מסוימת, אנחנו נוהגים לעשות לאורך הדרך "הערכת מצב": מה עשינו, מה עוד יש לעשות, איפה אנחנו ביחס למטרה, כך כמובן אנחנו עושים גם בנוגע לאחדות.
אולם למרות החשיבות של הערכת המצב, האם שאלנו את עצמנו באיזה כלים אנחנו משתמשים להערכת המצב הזו?
נדמיין מישהו ששבר את היד ונשלח לאורתופד כדי שיגבס אותה ויסייע לריפוי השבר ולהשבת האיבר לתפקוד. האורתופד מתבונן בצילום הרנטגן ולאור מה שהוא רואה בו הוא מטפל ביד. צילום הרנטגן הוא 'תמונת המציאות' – היד השבורה היא 'המציאות'. האורתופד בוחן את תמונת המציאות ופועל לאורה במציאות. אבל מה קורה אם תמונת המציאות שונה מן המציאות? מה קורה אם האורתופד מחזיק בטעות בתצלום רנטגן של יד של מישהו אחר? במקרה כזה האורתופד צפוי להזיק לפציינט, להחמיר את הבעיה ולא לתקן אותה.
המוח האנושי עסוק בכל שעות היום בהרכבת תמונה של המציאות, מהתמונה הזאת נגזרות ההחלטות שלנו והפעולות שלנו. אם נוצר פער בין תמונת המציאות לבין המציאות אנחנו עלולים לקבל החלטות שגויות.[6] לאור הבחנה זו ראוי שנשאל את עצמנו בדבר מהימנותו של הכלי שלנו לבחון את המציאות ולעשות הערכת מצב: האם מה שאנחנו רואים ברשתות החברתיות ובחדשות היא המציאות או תמונת המציאות?
ניסח זאת בצורה מדויקת לטעמי אחד מהמרואיינים בתוכנית "פגוש את העיתונות" של ערוץ 12, כנשאל על מצבה של החברה הישראלית: "אתם חיים ברשתות ואתם חושבים שהרשתות זה חזות הכל, כשאתה פוגש את העם בלי הרשתות אז אתה רואה", הוא אומר, "יש שני פערים מאוד מאוד גדולים: אחד בין העם ואחדותו וכמה הוא רוצה להיות ביחד וכמה הרשתות לא משקפות את זה, ושתיים על הרוח שאתה רואה בחלק מהמקומות שמנהיגים את העם לבין הרוח של העם."
הערכת מצב היא אחד מהשלבים החשובים בדרך להגעה למטרה, אך אם נשתמש ב"תמונת המציאות" המוצגת במדיה החברתית אנחנו עלולים לקבל מסקנות שגויות, כדי למדוד את עצמנו במשימת האחדות בכלים הנכונים, כדאי להסתכל למציאות בעיניים, ולא במסך.
- אחדות כחזרה בתשובה:
יהודה בנו של יעקב אבינו מיוחס בקרב פרשנים רבים כ"אבי התשובה", בין היתר בגלל צמד מילים שאמר על כלתו תמר: "צָדְקָה מִמֶּנִּי".[7] למרות ההבדל המעמדי בניהם, וההקשר הטעון שבו נאמרו הדברים, הוא מודה בטעותו ועושה תשובה, על כן עד ימינו אנחנו נקראים על שמו "היהודים".
קווי דמיון רבים בין תהליך של חיזוק האחדות בחברה הישראלית לבין חזרה בתשובה: האחריות האישית, התיקון וההשתדלות היום- יומית, חשבון נפש ועוד, אך מעל הכל: הודאה בטעות.
דוגמה טובה לכך היא קטע ששודר במהדורת החדשות באחד מהפאנלים שהיו בשבועות הראשונים למלחמה. התנהל דיון על האסטגרטגיה הצבאית של מדינת ישראל והעיתונאי עמית סגל עצר את הדיון וביקש שכל אחד יגיד משהו שהוא מבין שהוא טעה בו בדיעבד אחרי השביעי באוקטובר, וכדי להניע את הדיון התחיל ונתן דוגמה בעצמו.
לא תוכן הדברים שנאמרו באותה תוכנית הם המהות, אלא היכולת של כל אחד מאיתנו (גם של אלו שתפקידם לכאורה רק "לדווח על המציאות") להודות בטעות. קשה להודות שטעינו, קשה עוד יותר להגיד "טעיתי". אבל אין פתרונות קסם, באחדות כמו בתשובה, צריך לעצור ולחשוב במה טעינו, כפרטים וכחברה, ובמידת הצורך- ללכת לבקש סליחה.
לסיכום:
בספר "היום השמיני" שעוסק בשאלה "מי עלינו להיות כדי לנצח במלחמה", טוען מיכה גודמן כי אירועי המלחמה הבהירו לנו שהאחדות היא לא החלום שיום אחד נממש, אלא תנאי להישרדותה של מדינת ישראל.[8]
לאורך ההיסטוריה הוכחנו כעם שאין אתגר הניצב לפנינו ולא נענה לו, ושאנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה. כך גם באחדות, נכבוש גם את היעד הזה, נצלח גם את האתגר הזה.
איני מתיימרת להאמין שקריאת המדריך למתחיל יכולה לשנות ביום אחד את פניה של החברה הישראלית, אלא אני רואה בו התחלה צנועה של חברה, ובמיוחד אנשים פרטיים שרוצים לתקן.
מימוש של אפילו סעיף אחד בלבד בידי אדם אחד מהווה צעד מקדם בדרך לאחדות בחברה הישראלית, על כן אני ממליצה לבחור אחד (או יותר) שנוגע במיוחד לליבכם, ולהתחיל.
[1] יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, תרגום: י"נ שמחוני, הוצאת שטיבל, 1923 תשכ"ח, עמ' 262-263.
[2] מיכה גודמן, היום השמיני, הקיפוד והשועל, תשפ"ד 2024, עמ' 59.
[3] תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ז, עמוד א'
[4] דברים, י"א, כ"ו.
[5] הרבעון הרביעי- תנועה חברתית ישראלית שפועלת ליצירת שיח של שותפות בין כלל חלקי הציבור בישראל.
[6] מיכה גודמן, היום השמיני, הקיפוד והשועל, תשפ"ד 2024, עמ' 39-40.
[7] בראשית ל"ח: כ"ו.
[8] מיכה גודמן, היום השמיני, הקיפוד והשועל, תשפ"ד 2024, עמ' 195.
