בואי // אורית קלופשטוק
אֲנִי יוֹצֵאת כְּמוֹ אֲבוֹתַי
אֶל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל
הָרוּחוֹת זוֹרוֹת מֶלַח בְּעֵינֵי
וְכָל עָנָן נִדְמֶה לי כְּעַמּוּד
מוֹרֶה לִי אֶת הַדֶּרֶךְ
וְגַם לִי יֵשׁ מֹשֶׁה כְּבַד פֶּה, הַמּוֹשֵׁךְ אוֹתִי קָדִימָה
וּפַרְעֹה כְּבַד לֵב, הַמּוֹשֵׁךְ אוֹתִי לְאָחוֹר
וְגַם אֲנִי מוֹתִירָה אַחֲרֵי סִיר בָּשָׂר
מֵתִים וַעֲבוֹדָה קָשָׁה מְאוֹד
אֲבָל מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי קוֹרֵא לִי
בּוֹאִי
וּמָה יֵשׁ לִי בַּשַּׂקְ? לַהֲטוּטִים
וּפַחַד הַחְמָצָה.
אֲנִי יוֹצֵאת אֶל הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת
מְחַפַּשֶׂת דֶּרֶךְ בַּמִּדְבָּר
מִתְעַקֶּשֶׁת וְלוֹחֶשֶׁת
בּוֹאִי
