עיר בטבע // מור קדישזון
(קטע מתוך המאמר 'טבע בעיר או עיר בטבע' שפורסם בספר "אלומה של שקט" בהוצאת פחם 2025 )
יותר משמעניינת אותי השאלה כיצד הטבע מוצא את מקומו בעיר, אני מעוניינת להתעכב על השאלה כיצד העיר מוצאת את מקומה בטבע. סדר הדברים הוא קריטי. הסדר מעניק לנו את המשמעות ואת הבהירות הדרושות לנו לחשוב על נושא מורכב זה: הנחת היסוד בשאלה בניסוחה הראשון כיצד הטבע מוצא את מקומו בעיר משכיחה מאיתנו את סדר הדברים… בהינתן העובדה שרוב אוכלוסיית בני האדם בעולם עומד בעתיד הקרוב לחיות בסביבה עירונית, השאלות שבעיניי ראוי ואף דחוף לשאול הן שאלות שמעוררות אותנו לחשוב על השכחה הגדולה מה משמעותה, מהן השלכותיה, ואפילו איך מטפלים בה ואם הזו אפשר לשקם אותה. איזו שכחה? השכחה מהיכן הגענו. כל מה שאנחנו ומי שאנחנו, כל מה שאנחנו יודעים, כל כישורינו וחושינו והתהלכותנו פה על האדמה, כל אפשרויותינו כאן הם תוצר של מיליוני שנים על גבי מיליוני שנים של בית הספר של הטבע. מאות מיליוני שנים של ניסוי וטעייה, של יחסים מוצלחים או כושלים, של מערכות סימביוטיות, של היסוסים והקשבה ויצירה מתמדת. כל הידע שלנו כולו יונק משורשי האדמה. אבל כשמתהלכים ברחובות המורכבים מבניינים וממשרדים ומחנויות ומעוד ועוד בטון, כשהאדמה מכוסה כולה, כשהמים מוסדרים בצינורות, כשמעט כל כך נתון לבלתי מוכר, לבלתי נשלט, לבלתי ודאי ולבלתי צפוי, כשהבניינים קבועים כל כך, כשתוואי העיר סגור, כשהקווים ישרים וסימטריים כל הזמן, כשהצבעים נייחים ובקושי משתנים, כשהכול סביבנו מעשה ידי אדם, אנחנו אט־אט משתכנעים, ובהיגיון לא מבוטל, שהעולם שייך לנו. אנחנו שוכחים שהעולם לא שלנו…
הזיקות שלנו אל שורשי העולם שמהם הגחנו הולכות ומתמעטות…זהו סחף בנקודת ההתייחסות. ילד שגדל היום בתל אביב סבור שהשמיים שהוא רואה מדי ערב הם מה שמכונה שמיים. עוד דור או שניים כבר לא יזכרו שהיו פה פעם כוכבים. זהו סחף בנקודת ההתייחסות. אנחנו שוקעים בשכחה ונעשים אדישים. מדוע שנהיה מוטרדים ממה שאינו קיים? עלינו לשאול לא רק מה המשמעות של הפיחות הזה בעולם הממשי, אלא גם ואולי בעיקר בעולם הרוחני. לא מחקנו את העטלפים והדגים רק מהמציאות הממשית, מחקנו אותם גם מהזיכרון שלנו, ובכך אנחנו מטשטשים את תמונת סיפור החיים על פני הפלנטה, אנחנו מטשטשים את הזמן העמוק, הגאולוגי, הקדמוני, ונשארים עם זמן שטוח התואם את קנה המידה של חיי האנושי על הכוכב. זמן בטון. כיצד נוכל לשמור על חוש של ענווה לנוכח העולם, לנוכח פלא החיים? כיצד נוכל לזכור את מקומנו ולהתמקם כראוי בתוך הסדר הקוסמי בתור מין אחד מני רבים בקהילת החיים? כדי להישאר אנושיים, אנחנו מוכרחים לפגוש את מה שאיננו מבינים, לבוא במגע עם מה שנשגב מבינתנו. האם לא כך קמו והפציעו תרבויות, דתות, פילוסופיות? המגע עם הרובד החמקמק, הבלתי מובן, הפלאי, הסבוך והמסתורי של הקיום ושל הקיים הוא מקור ההזנה שהפך אותנו למי שאנחנו.
(מור קדישזון היא סופרת מתרגמת ועורכת עברית, העוסקת ביחסי האדם והטבע במגוון סוגות, היא גם דבוראית.)
לשיחה:
- מה תמצית הטענה של המקור לבהנתכם?
- כיצד משפיע הניתוק בין התרבות האנושית לטבע על האדם המודרני לדעתכם?
- מה נוכל לעשות כדי לשקם ולכונן מחדש את יחסי האדם והטבע בישראל כיום, ובאורח החיים שלנו ?
