חוסן בגבולות // אורי ספיר
(דברים שנאמרו בכנס "ישראל בונה חוסן" בשיתוף ישראל היום. 17.11.25 )
אני חושב שהסיכוי והסיכון הגדולים ביותר בישראל היום, אחרי שנתיים של מלחמה, קשורים לזיכרון ולשכחה. מהרגע הראשון של המלחמה נחשפו כאן תעצומות נפש יוצאות דופן, בחברה הישראלית כולה ובייחוד אצל צעירי ישראל. בתוך הכאב הגדול נוצרה הזדמנות נדירה: לקחת את הכוחות האלה ולבנות מחדש את מדינת ישראל. לכרות ברית חברתית חדשה, בלי קשר לזהות הממשלה או לדעה פוליטית, ולתרגם את האנרגיות האדירות שהתגלו כאן למעשים חדשים. זו הזדמנות ליישום מחודש של הערכים הציוניים , לא כגעגוע נוסטלגי, אלא כתנועה קדימה, בעיניים פקוחות ובכלים חדשים.
בהקשר זה נציין כי בקרוב נקיים את ועידת כ"ט בנובמבר המחודשת, שבה נקרא לנוער השומר החדש ולצעירים בכלל לקחת חלק בעיצוב המשימות הלאומיות של הדורות הבאים -ל־50 ול־100 השנים הקרובות. זהו בעיניי הסיכוי הגדול.
הסיכון, מנגד, הוא השכחה. ב־6 באוקטובר, וגם בשנתיים שקדמו לו, היינו חברה שסועה באופן עמוק, ממש קרע של "יד איש באחיו". במקביל התמכרנו לשקט מדומה, שקט מסוכן — כמעט כמו התמכרות לחומר מרדים. אסור לנו לשכוח מה הוביל אותנו לנקודת השבר של 6 באוקטובר; רק זיכרון עמוק ואמיתי יאפשר לבנות את המדינה מחדש.
כדי לבסס חוסן לאומי, עלינו לשבור את הנוסחה המוטעית שנאמרה על המלחמה הזו- שה"חוזה" בין האזרחים למדינה הופר. מעולם לא חתמתי על חוזה כזה, ואני גם לא מקבל את ההפרדה הדיכוטומית בין "המדינה" לבין אזרחיה. הציונות מעולם לא דיברה על שני צדדים, היא דיברה על חברה המבקשת להיות חברת מופת, שבה כל אזרח ואזרחית שותפים לחזון גדול.
כדי לבנות חוסן עלינו לזהות את המשימות הלאומיות הדחופות ביותר הביטחוניות, המדיניות, הכלכליות והחברתיות, ולקרוא לחברה האזרחית להיות חלק מהפתרון, ולעיתים אף להוביל אותו. לעתים אנחנו מדברים על "המדינה" כעל ישות עלומה ורבת־ראשים שאינה רואה את התמונה המלאה. דווקא משום כך, חשוב להצמיח יוזמות ועשייה מלמטה, מהאזרחים.
נעסוק בכך גם בהתיישבות בגבולות, ובמיוחד בגבול המזרחי, וכן בבניית החוסן של הנוער וביכולתו לשאת משימות לאומיות משמעותיות. חוסן חברתי ייבנה מתוך שיח מקדם, מכיל ותומך, לא מפלג ומסית. והנקודה העיקרית היא זו: אסור שהאזרחים יישבו על הספה בארוחת שישי ויקטרו על מה שהמדינה עושה או אינה עושה. המדינה היא אנחנו , כל אחד כפרט וכולנו כקהילה. האחריות על בניית העוצמה והיכולת שלנו להתמודד עם אתגרי העתיד היא משימה משותפת.
בעיניי, הציונות עצמה לא השתנתה, השתנו רק דרכי היישום שלה. מהותה של הציונות היא רעיון פשוט: שהעם היושב בציון ימשיך לשבת בציון. כדי שזה יקרה צריך שני דברים — עם, וארץ. מדינה שיש לה אזרחים, וקרקע שיש לה שורשים. היום אני רואה שני אתגרים מרכזיים: אתגר חברתי ואתגר התיישבותי. בשנה האחרונה השקנו תכנית לחיזוק ההתיישבות בגבול המזרחי, ולשמחתי היא התקבלה גם במוסדות המדינה וגם בארגוני שותפים. בכך נמשיך להתמקד בשנים הקרובות.
החוכמה של הציונות, וגם סוד השרידות שלה, היא היכולת לזהות את האתגרים המרכזיים – אלה שמאיימים או מאפשרים את הקיום של המדינה ולהתמקד בטיפול בהם באומץ ובנחישות.
