נשמת אדמה ועבודה // ברל כצנלסון
התקווה לגאוּלת ארצנוּ, לישוּבה וּלשחרוּר האדם העוֹבד עליה לא תתגשם ואין לה שוּם אפשרוּת להתגשם בּלי אוֹתם האישים, אנשי הרצוֹן, מבקשי הגדוֹלוֹת, מחַפּשׂי גאוּלה וּמרחב לכוֹחוֹתיהם המתפּרצים,
חוֹשקי החיים ועוֹבדים מתוֹך אהבה, בּלי אוֹתוֹ החוֹמר האנוֹשי שאיננוּ מוֹצא לוֹ מנוּחה בּדעוֹת המתהלכוֹת וּבמצוַת אנשים מלוּמדה….
..ולתנוּעה זאת, תנוּעת האדם המתעוֹרר בּישׂראל וּמבקש את גאוּלתוֹ – אנחנוּ מצפּים, ואם גם תתמהמה.
הנה הוּא מתקרב שינוּי הערכין, הצפוּי בּרוּח הקוֹדש של השירה העברית, שינוּי הערכין בּחוֹמר ורוּח.
בּמקוֹם החוֹמר העכוּר של חיי הגיטוֹ – חיי אדמה ועבוֹדה, בּמקוֹם חיי הרוּח של הגיטוֹ העתיק והמחוּדש – האדם שנברא ישר.
עוֹד רב המהלך עד איש האדמה והאדם ההוֹלך קוֹממיוּת. אבל אנחנוּ – בּדרך אליו.
הגאוּלה חדלה להיוֹת מליצה לאוּמית גרידא. היא קוֹרמת עוֹר ועצמוֹת וּמקבּלת נשמה חיה, אישית. אדמה ועבוֹדה.
אֶפס קָצֶהָ אנחנוּ רוֹאים, וּמי יפקח לנוּ את עינינוּ לראוֹת את הנצוּרוֹת הצפוּנוֹת בּכנפיה?
מתוך 'מבפנים' אלול תרע"ב 1902, המאמר הראשון שכתב המחבר אחר עלייתו לארץ ישראל.
לשיחה:
- מה החזון העולה מן החיבור?
- האם כבר בא החזון הזה? עד כמה התגשמו הדברים ומה מהם עוד נותר להגשים?
- מה החזון שלכם כיום לעתיד ציוני ישראלי ברוח חזון זה?
