בני ערובה וערבות הדדית

א

זה היה שבוע נורא הוד. למי שהסכים לשים לב להוד הזה.

זה היה ההוד של "ממוצע" של עם. שכשאתה מסתכל על מה שקורה איתו בפועל, אתה רואה שהוא עם אחד. למרות כל הדמיונות שרצים לו ב"ראש".

ועכשיו, הייתי רוצה להביא דברים מהחוויה האישית שלי, כנכד לבן ערובה, שנחטף באלג'יר בעת שהיה בשליחות המדינה, נרצח על ידי האויב ועד היום לא נודע מקום קבורתו.

המעגלים חוזרים על עצמם.

ב

כל הילדות שלי, גדלתי על זה שסבא יעקב הי"ד היה שליח עליה ציוני ואמיץ, שמסר את חייו למען העם והארץ.

אבל בילדות, זה הרגיש כאילו זה היה הדבר הכי טבעי בעולם, משהו שכולם עושים, והוא לא היה יוצא דופן, וגם אנחנו לא יוצאי דופן, למרות המחיר שאנחנו משלמים.

לא שמעתי במשפחה טענות, האשמות, דרישות או לחלופין לא פגשתי תחושת קורבנות.

הכל היה פשוט, וטבעי, ובעיקר מחזק וממלא במשמעות.

עד כדי כך לא תפסנו את הסיפור כמיוחד, שאני אישית לאורך ההתבגרות, וגם בחיים המבוגרים כמעט ולא דיברתי עליו כאיזה מרכיב זהות, וגם לא הדלקנו נר נשמה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בתמימות המשפחתית שלנו, לא חיברנו את הסיפור האישי שלנו לימים הסמליים והחשובים האלו.

ואמנם היו גם דמעות ובכי, בחגים ובאירועים מיוחדים. אבל זה היה בכי, לא התבכיינות. כאב טוב. כאב בעד.

ובבית היו שמחה, וטבעיות, ואהבת הארץ, ואהבת העם. היום אני מבין שזו היתה דרך אצילית, בתוך המציאות. אפילו הומור היה במשפחה.

ג

סבא שלי (שעל שמו אני קרוי), יעקב חסן הי"ד, היה נציג המדינה באלג'יר של סוף שנות החמישים, ועסק בהעלאת מאות משפחות לישראל, רגע לפני שהצרפתים יוצאים מאלגי'ר ומעבירים את השליטה לידי המקומיים, ואז – אוי ואבוי.

ב 17.02.1958 נחטפו סבי ושליח נוסף – רפאל בן-גרא, על-ידי המפקדה של חזית השחרור הלאומית של אלג'יר (פ.ל.נ.), שלחמה לשחרור המדינה מהשלטון הצרפתי.

וכמו היום כך אז, היה משא ומתן מסובך ושטני עם האויב. ולאחר הבטחות שונות מטעם המחתרת האלג'יראית, פעילות ישראלית ענפה, משא ומתן של הקונגרס היהודי העולמי עם נציגי הארגון ופעילות של הצלב האדום הבינלאומי התברר למפרע ששני השליחים נרצחו בשבי. מותם נקבע ליום כ"ד בניסן תשי"ח (14.04.1958) .

סבי היה בן 32 במותו. הניח אישה וחמישה ילדים, ביניהם אמי רחל שהיתה אז כבת 7. גופתו וגופת חברו לא נמצאו והם לא הובאו לקבר ישראל, והוא שייך לחללי קהיליית המודיעין שלא נודע מקום קבורתם.

בניגוד לפלא שהושג השבוע, משפחתנו לא זכתה לכך שסבי הי"ד ייקבר בקבר ישראל. ועל הסיפור השלם הזה, גם אני גדלתי.

ד

והמלחמה הזו, פתחה הכל מחדש. היא נתנה פרספקטיבה רחבה וחשובה לסיפור חיי.

כבר מאז שנולדו לי ילדים, מצאתי את עצמי שם תמונה של סבי ביום הזיכרון, ומדליק נר נשמה. הבנתי שיש כאן סיפור זהות אמיתי שחשוב להעביר הלאה.

וכמה שזה מוזר להגיד, הסיפור המשפחתי שלנו הביא אותי לחוות את השנתיים האלו דווקא ממקום של חוסן ותקווה.

ועכשיו, אחרי שכולם סוף סוף חזרו, ו"אפשר לנשום", אני רוצה לגעת בשני מוקדים שיוצאים מאותו השורש, שליוו אותי במהלך המלחמה.

ה

המוקד הראשון הוא הידיעה, שמה שלא יקרה בסוף, כולל אם יהיה מצב של גופות שלא יוודע מקום קבורתן, אנחנו יכולים ואפילו חייבים לצמוח מזה.

אני זוכר שבחודשים הראשונים של המלחמה ראיתי סרטון של אברהם טל מופיע באילת לפני משפחות בני ערובה (בני ערובה ולא חטופים), וילדים קטנים של בני ערובה עומדים מולו עם תמונות ענקיות של יקיריהם. והצילום התמקד בילדה מתוקה, שהניפה מעל ראשה תמונה גדולה של אביה, והיא מתנשמת בבכי בעצימת עינים, ולא מצליחה לשיר. לאורך כל השיר.

המחזה קרע מיד את ליבי. ריסק אותו לשברים. כאדם, כאבא, כיהודי.

אבל מתחת לשברים, התגלה לי פתאום מקום עמוק יותר. שעד אז לא הכרתי במלחמה.

מצאתי בליבי מקום עמוק יותר, נוכח, חזק, שהפתיע אפילו אותי. ליבי הודיע לי פתאום "היא תהיה בסדר!".

הייתי לרגע בהלם.

ניסיתי להבין מהיכן אני יודע את זה, ופתאום הבנתי שאני לא רואה רק את הילדה המתוקה הזו, אלא גם את אמא שלי שהיתה בגילה כשאביה נפל בשבי.

וגם ראיתי פתאום את אמי באור חדש. זכות להצצה אל הכאב העצום שליווה אותה בילדותה.

אבל גם ידעתי בוודאות שהילדה הזו יכולה לצמוח מזה, לא משנה מה יקרה בעתיד. כי ראיתי כיצד אמי צמחה והפכה לאשה טובה, אוהבת וחזקה.

והמבט הזה חיזק אותי לאורך כל המלחמה. הבנתי שמשפחתי ואני כבר עשינו את הסיבוב הזה.

ו

והמוקד השני, הוא המודעות הבהירה, לסיסמאות וללוגואים שליוו את המלחמה.

זאת היתה גם סוג של מלחמת אג'נדות בין אחים, מלחמת קופירייטינג. ולצערי אני לא אומר את זה לשבח.

אני מאמין שיגיעו ימים קצת יותר שפויים שבהם נקיים למידת עומק, מליבת האתגרים הנוראיים והשטניים שהתמודדנו איתם כעם, ונבין כיצד היינו על גבול טירוף הדעת. כעם. זה הכי טבעי להגיע לסף טירוף במצב כזה, אבל אין לנו את הפריבילגיה הזו.

ואחת הסיסמאות שחזרו על עצמן היתה, שלא יהיה ניתן להתחיל בריפוי עד שכל בני הערובה לא יחזרו. וכמובן שאני מבין את הרצון החשוב של האמירה הזו. בטח כנכד לבן ערובה, שלא נודע מקום קבורתו. רצון להחזיר את כולם, כמה שיותר מהר.

אבל כבר אז הבנתי כמה אמירה זו מסוכנת, ואפילו חסרת אחריות. לתלות את הריפוי, במצב מציאות שלא בטוח שניתן לממש אותו במלואו.

כי את הריפוי יש לתלות באך ורק במרחב הריפוי עצמו.

ברצון הפנימי, בעבודת הריפוי, ובאמונה שכוחות הריפוי קיימים. כמו שויקטור פרנקל, שגם חווה וראה את השטניות וטירוף הדעת במלואם, לימד אותנו.

אם אתה תולה את הריפוי בגורם חיצוני, אתה הופך את הריפוי של הנפגע לבן ערובה. בן ערובה של מציאות שלא עד הסוף בשליטתך, אלא בשליטת השטן שיעשה הכל כדי להרוס אותך. כדאי לנסות ולהבין את זה.

ואשרינו שזכינו שכעם החזרנו את כל בני הערובה.

אבל גם אם לא היינו מצליחים, וזו היתה בהחלט אפשרות מציאותית, היה עלינו להכריע ולצאת לריפוי.

כי "עובדים עם מה שיש ולא עם מה שאין". אחרת, מוסרים את המפתחות לשטן. והיינו על הסף של המקום הזה.

ז

השבוע כעם – סגרנו מעגל. מעגל של אופי וזהות.

מעגל של הצלחה, של נחישות, ושל ערבות הדדית.

מעגל שחוזר לעקרונות עתיקים וראויים.

להעלאת עצמות יוסף ממצרים, איסוף גופתו של שמשון מעזה (כן כן), מבצע חילוץ הגופות של שאול ובניו שנתלו על ידי הפלישתים על חומת בית שאן, וקבורת הרוגי ביתר לאחר שנים שבהן הרומאים לא הסכימו לכך, כעונש על המרד.

וסגירת המעגל השלמה הזו, היתה כנגד כל הסיכויים. עמדנו כעם באתגר שאף עם לא עמד בו בהיסטוריה, ועמדנו בו בהצלחה מלאה.

חינכנו את עצמנו, והראינו לעצמנו שאנחנו בשלים להיות מי שאנחנו אמורים להיות. עם שיש בו מספיק אחדות, גם בעורף, גם בכוחות הלוחמים, וגם בכל המעטפת שכללה בין השאר רופאי שיניים צדיקים. עשרות מבצעים שבדקו אלפי גופות.

את זה רק עם יכול לבצע. לא קהילה ולא חבורה ולא שבט.

עם מאוחד, אוהב, מטורלל ומסובך.

ח

ואפרופו רופאי שיניים, אמי סיפרה לי השבוע שבמהלך החיפושים אחרי גופתו של סבי באלג'יר, לאחר שנמצאו כמה גופות במדבר – הוטס רופא שינים מצרפת שטיפל בסבי. והרופא ידע לומר שסבי אינו ביניהן.

ואמרתי לאמי שזה שהצלחנו להשיב את גופתו של רן גואילי הי"ד, גם סגר אצלי מעגל.

כי אני יודע שאם סבי היה נופל בשבי היום, עם הבשלות של העם והמדינה, המדינה היתה עושה הכל כדי להחזיר אותו, וככל הנראה גם היתה מצליחה. עובדה.

הגענו לשלב הזה בעידן החדש שלנו, של בשלות ואחריות.

וזה מיישב את ליבי. וגם את ליבה של אמי.

ט

לאורך כל המלחמה, ובטח בסיום הזה של מצב בני הערובה, האמון שלי במדינה, בכלל מוסדותיה (כולם כולל כולם), ובעיקר בעם, התחזק באופן יסודי.

אמנם אני שומע שוב ושוב את ההתקשקשויות המיותרות והחרדתיות משני צדי המתרס. (בימים האלה – "אנחנו חסמנו", "אתם חסמתם". בשבוע שבו חזר אחרון בני הערובה!) כמו מחשבות של אדם עם עיוותי חשיבה או פיצול אישיות, שפשוט הורס לעצמו את המציאות. יש מדרש על קריעת ים סוף שמספר שרבים מהעם לא ראו את ההוד של הפלא של הים הנקרע, והתבכיינו על זה שיש להם בוץ על הנעליים. כמו אז כך היום.

אבל היום אני מבין שכל הרעש הזה הוא רק מנגינת רקע, שמסתירה תהליכים הרבה יותר עמוקים, נסתרים ורבי עוצמה. תהליכים שכנראה (באיזו חוקיות סודית של העולם שלנו) צריכים את ה"מיסוך" הדבילי הזה, כמו איזו הטעיה מול המציאות. תהליכים של גיבוש זהות, בירור פנימי, ושל הבשלה.

אחרת, רבע מכל מה שקרה במלחמה לא היה מצליח.

כמה קשה לאדם פרטי (נורמלי) לרוץ עשרה קילומטר. ואם הוא חלש אופי, סביר להניח שהוא היה עוצר אחרי 500 מטר, מאלף סיבות שהוא היה ממציא (אני כבר חושב על כמה). וכדי לסיים עשרה קילומטר, צריך רצון, מוכנות וחוסן. וזה לעשרה קילומטר.

אז להחזיק מעל 800 ימים, עם צבא גיבורים שאפילו אין באגדות, עורף נפלא שמורכב מכל חלקי העם, ומערכות מדינה שאיכשהו תיפקדו, זה מעיד על חוסן עמוק ואמיתי. מציאותי.

ואנחנו ממשיכים, בעיקר במעשים, לחנך את עצמנו. לקבוע עובדות במציאות, ולספר לעצמנו מי אנחנו.

ואני בטוח שבקרוב, כמו דמויות אגדתיות שעולות מן הים, יקומו מנהיגים חדשים, בצבא, בפוליטיקה, בחינוך ובמשפט.

גברים ונשים עם אופי ושפה חדשים שאנחנו עוד לא יכולים לדמיין אפילו.

זה יהיה הדור שקם אחרי שתם "דור המדבר", דור המבוגרים הטרחנים הווכחנים ה"חופרים" ובעיקר החרדתיים.

וזה יהיה דור שחושב בצורה חדשה, משודרגת ואחדותית. ובעיקר חיה, שמחה, ובעלת חוסן חדש.

אני רואה את זה קורה, כמו שראיתי את הילדה הזו צומחת. כי אפשר.

וזה לא תלוי בשום דבר חיצוני, כולל השאלה אם כולם יחזרו.

וברוך ה', כולם חזרו.

י

מי שחכם, יכול באופן אקטיבי לפעול להנמיך את רעשי הרקע (זה לא כזה פשוט אבל לדעתי זו משימת הזמן הזה).

ולראות את ההוד.

הוד שמנגן בלי קול, מנגן את העשיה של כל אותם שנשאו ונושאים בנטל.

ההוד של "הממוצע הפנימי והעמוק" של העם שלנו, שמתבטא בעיקר במה שקורה, ולא במה שאומרים. כמאמר הביטוי – "ילד לא שומע מה שאבא שלו אומר. הוא רואה מה שאבא שלו עושה".

זה להפוך סרטון וירטואלי רועש ומטורלל בצבעי שחור ולבן, לסיפור חי, כואב, נושם ומציאותי. להוציא אותו מהדמיון הווירטואלי הנפשי הקודח והמעוות.

בהתחלה הוא יהיה בלי קול, אבל עם גוונים, יפים וחיים. כאן.

ומתוכו, אחרי השקט וההוד, גם תיוולד המנגינה החדשה שלו.

כי הוא חי וצומח כאן, והוא לאט לאט ילמד גם לדבר.