מחשבות ערב ט"ו בשבט – לא לקחת כמובן מאליו // גלעד שגב
המנהג המפורסם ביותר של ט"ו בשבט, הוא כמובן אכילת פירות עצי ארץ ישראל.
נשאלת השאלה מדוע נהוגים דווקא אכילת פירות יבשים: צימוקים, תאנים, שזיפים ותמרים. המקור למנהג הזה נעוץ אי שם במזרח אירופה, שם לחסידים לא הייתה אפשרות לאכול פירות טריים מא"י ולכן היה נהוג לייבש את הפירות ולשלכם למסע הארוך שהיה אז כמה שבועות מארץ אבות אל יהדות התפוצות. כמו הפירות גם המנהג השתמר עם שבתינו לארץ ואף על פי שאנו יכולים להנות כיום מפירות הארץ הטריים, עדין השווקים מלאים ערב טו בשבט בצלחות מהודרות מלאות פירות יבשים.
מעבר למסורת מסתתר פה גם שיעור גדול והוא הכמיהה לארץ ישראל, לאדמה בה אנו עדין מבקשים להצמיח חיים ולהעמיק שורשים.
אהרון דוד גורדון באחד הטקסטים מעוררי המחשבה שלו בנושא חינוך כתב:
"שואל אני את עצמי" מה נשתנה הדור הצעיר בארץ – ישראל מהדור הצעיר בכל ארצות פזורנו? מדוע דווקא בארץ ישראל, שכל עבודתנו הלאומית מרוכזת בה או שואפת להתרכז בה – אין החיים מעוררים, מצמיחם, מחיים, ועוד להיפך?
מדוע, למשל, באיזו עיירה נידחת ברוסיה או בפולין או בגליציה יש למצוא יותר צעירים ערים לכל שאיפה אנושית חיה, ובייחוד לשאיפתנו הלאומית – מאשר במושבה גדולה בארץ ישראל, הבאה להגשים את אותה השאיפה?
האמנם הצעירים בארץ ישראל גרועים על פי עצם מהותם מכל הצעירים בכל העולם?
או שהחיים הארץ ישראליים גרועים מהחיים הגלותיים?"
(מכתב לשלום שטרייט, עין גנים ט' אלול תרע"ז / "מכתבים ורשימות")
גורדון שואל שאלה רטורית (כהרגלו), ברור שהחיים והנוער בארץ אינם טובים פחות מיהודי התפוצות לא ב – 1916 וגם לא היום.
גורדון מבקש להצביע כבר אז על אחד האתגרים החינוכיים הגדולים שלנו, של כל מי שזכה להגשים שאיפה של 2000 שנות ולחיות בישראל.
האתגר איך "לא לקחת כמובן מאליו" ואיך להצליח לחיות בתודעה "ניסית"
והשאלה הנשאלת
איך מיצרים כמיהה, ערגה ותחושת זכיה למי שאינו חש בחיסרון?
זאת המשימה שלנו כמחנכים
ועדין נדמה שהשנה יותר מתמיד אנו כחברה ובייחוד הצעירים יודעים להעריך ביטחון, התיישבות חקלאות והגנה יותר מתמיד
שנדע לשמור על זה ולא לקחת כמובן מאליו את "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"
