עם של הולכים בדרך // דביר יששכר
בעקבות קריאה במקרא בספר במדבר, נכתב לקבוצת הלימוד "תורת האדמה" קריאה במקרא לצד מיזם "929 תנ"ך ביחד". אפשר להצטרף לקבוצת הווטסאפ בלחיצה כאן.
פרקי במדבר י״ט–כ״א מפגישים אותנו עם אחד הרגעים המורכבים במסעו של עם ישראל במדבר, פרשת מי מריבה שבסופה משה ואהרון נענשים שלא ייכנסו לארץ ישראל. בני ישראל מתלוננים שוב, והפעם על מחסור במים, מקור החיים הבסיסי ביותר. התלונה איננה רק על צמא פיזי היא מבטאת גם שאלה עמוקה יותר: מאין יבואו לנו חיים במדבר? מי יעניק משמעות ויכולת להמשיך בדרך הקשה במדבר? על פי פירושו של הרמב״ן לחטא מי מריבה, הפגם בהתנהגותם של משה ואהרון קשור בדבריהם לעם: “המן הסלע הזה נוציא לכם מים”. בניסוח זה נשמע כאילו הם עצמם נותנים את המים, כלומר מקור החיים הבסיסי ביותר מצוי בידיהם. בכך, לפי הרמב״ן, פגעו משה ואהרון בקדושת ה' בעיני בני ישראל. ניתן לראות בכך גם פגיעה מסוימת בתהליך החינוכי העמוק שעובר עם ישראל במדבר.
ההליכה במדבר מייצרת תהליך חינוכי כפול. מצד אחד זהו מסע לאומי, עם שלם הולך יחד בעקבות מנהיג גדול כמשה לארץ המובטחת. מצד שני זהו מסע אישי כל אדם הולך ברגליו שלו, מתמודד עם הקושי, האמונה והשאלות שלו. במדבר נוצרת תודעה של עם, אך היא מורכבת מצירופם של מסעות פרטיים רבים. כאשר משה ואהרון מציגים את עצמם כמקור הפתרון, “נוציא לכם מים”, הם עלולים לפגום ביצירת האמונה הנדרשת לאדם הפרטי מישראל.
מיד לאחר מכן מופיעה פרשת נחש הנחושת. התורה מספרת שבני ישראל פונים אל משה ואומרים: “חטאנו כי דיברנו בה׳ ובך, התפלל אל ה׳ ויסר מעלינו את הנחש”. כבר כאן מתגלה דבר מיוחד, בני ישראל אינם פונים רק למנהיגם אלא גם אל ה׳ עצמו. הפנייה הישירה אל האלוהות, לצד הפנייה למנהיג, היא יסוד עמוק בזהותו של עם ישראל. משה אמנם מתפלל בעדם, אך תהליך התיקון איננו נשאר רק בידיו. מי שננשך מביט אל נחש הנחושת ומתרפא. חז״ל מדגישים שאין הנחש ממית ואין הנחש מחיה, אלא שההסתכלות כלפי מעלה מכוונת את הלב לאביהם שבשמיים. כל אדם שהוכש מרים את עיניו לשמיים ועל ידי כך נרפא. הוא אחראי על הקשר עם אלוהיו.
דווקא כאן מתגלה גם יסוד נוסף של חיי העם – הערבות ההדדית. כל אדם מביט כלפי מעלה בעצמו, אך הוא עושה זאת בתוך קהילה שלמה העוברת יחד את אותה הדרך. הערבות ההדדית היא החוליה המחברת בין הפרט לבין הכלל. כל אדם אחראי למסעו האישי, אך גם קשור עמוקות לגורלם של האחרים. במדבר נוצר עם שבו המסע האישי של כל אחד מצטרף למסע הגדול של כולם. כך נוצרת חברה שבה אנשים אינם רק הולכים זה לצד זה, אלא ערבים זה לזה.
במובן זה מתחיל עם ישראל להיפרד בהדרגה מתלות מוחלטת במשה ולבנות את עצמו כעם. לא רק עם שמובל על ידי נביא, אלא עם שלם שיש בו ממד נבואי רחב “ממלכת כוהנים וגוי קדוש”. עם שבו לכל אדם יש חלק במשימה הכללית, וכל פרט מחובר למשמעות גדולה ממנו וגם לאחריות כלפי חבריו. המדבר יוצר עם של הולכים בדרך, עם של מאמינים, עם של אנשים שאכפת להם ושמרגישים אחריות זה לזה. רק עם כזה יכול לראות בעצמו “עם סגולה”, לא כפריבילגיה אלא כשליחות המביאה בשורה מוסרית ורוחנית לאנושות כולה. התהליך מתחיל בהגדרת הכלל, אך ממשיך בשלב עמוק יותר, חיבורו של כל אחד ואחד מן הפרטים אל הייעוד המשותף והמשמעות המשותפת. בעם ישראל הערבות ההדדית איננה מתוך קשר בין אישי אלא מבוססת על הערבות בין הפרט לעם כולו, לאלוהים ומתוך כך מחוברת לכל אחד מהפרטים.
ייתכן שגם אנו עומדים כיום בנקודה דומה בתולדותינו. בימים אלה של עימות היסטורי עם איראן, כאשר עם ישראל הקטן מפגין יכולות טכנולוגיות וצבאיות יוצאות דופן מול מעצמה אזורית גדולה בהרבה, נדמה כי שלב מרכזי של הציונות המעשית כבר הושלם: יש לנו מדינה, כוח והגנה. אך ייתכן שהמלחמה הזאת היא גם מעין קריאת השכמה, הזמנה להתבונן בזהותנו ולשאול מי אנחנו מלבד יהודים שצריכים הגנה, מה יש לנו להגיד לאנושות? מהי שליחותנו?. כמו במדבר, גם היום האתגר איננו רק לבנות כוח, אלא לבנות עם, עם של פרטים המחוברים זה לזה בערבות הדדית, שכל אחד מהם קשור בעצמו למשמעות הגדולה של קיומנו המשותף.
