יהושע בן נון – מנהיגות משרתת הלכה למעשה // דביר יששכר
בעקבות קריאה במקרא בספר יהושוע, נכתב לקבוצת הלימוד "תורת האדמה" קריאה במקרא לצד מיזם "929 תנ"ך ביחד". אפשר להצטרף לקבוצת הווטסאפ בלחיצה כאן.
לאורך חומשי התורה, המושג "מנהיגות משרתת" הולך ונבנה לנגד עינינו בשלבים. אנחנו פוגשים אותו במצוות המלך בספר דברים, המזהירה את המנהיג שלא ירום לבבו מאחיו ואנחנו עדים לו בעיצומו של מרד קורח ועדתו, המחדד שמנהיגות אמיתית היא עול ושליחות ולא כלי לרדיפת כבוד ומעמד. אולם, בעוד שבתורה הרעיונות הללו מופיעים בעיקר כציוויים עקרוניים או כמענה למשברים, יהושע בן נון מציג לנו את המודל הזה כתוכנית עבודה חיה בשטח. הוא לוקח את המנהיגות המשרתת ומיישם אותה בפועל – בהובלת צבא, בניהול עם ובכיבוש הארץ.
על פניו, קל לפספס את הייחודיות של יהושע. במבט שטחי הוא נראה כממשיך דרכו הכמעט אוטומטי של משה, ללא אופי מיוחד משלו. הוא פועל בדיוק לפי ההנחיות, עושה מה שמצווים אותו, ומקפיד לא לסטות ימין ושמאל. אך האמת היא שמתחת למעטפת הציות מסתתרת מנהיגות יוצאת דופן, שהובילה את המהפך הגדול ביותר של עם ישראל.
בתקופת הנהגתו של יהושע מתחולל המעבר הדרמטי מעם של נוודים לעם שיש לו נחלה, בית. יהושע קורע את הירדן, מוביל את המלחמות ומנחיל את הארץ לשבטים. תחת שרביטו, העם שהתרגל לחיות על ניסים גלויים, מן מהשמיים וענן שמנחה את הדרך, הופך לעם שצריך להכניס את הידיים לבוץ, לחרוש, לזרוע, להילחם ולשמור. השינוי התודעתי העמוק הזה – מפאסיביות של מדבר לאקטיביות של ריבונות – קורה בזכות החינוך וההובלה שלו.
את עוצמת המהפך התרבותי שחולל יהושע אנחנו פוגשים בפרק כ"ב. עם ישראל נקלע למשבר חריף כאשר שבטי עבר הירדן (ראובן, גד וחצי המנשה) בונים מזבח משלהם. תגובת העם היא מדהימה – הם מתקוממים ומזכירים מיד את חטא עכן. הם אומרים: "וְאֹתָנוּ אַל־תִּמְרֹדוּ, בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ, מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֵינוּ. הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף". כאן מתגלה ההצלחה הכי גדולה של יהושע. הוא הצליח להטמיע בעם את הלקח הכואב של ימי העי. העם כבר אינו אוסף של יחידים המרוכזים בעצמם, הם מבינים לעומק את מושג הערבות ההדדית. הם מבינים שמעשה של שבט אחד משפיע על כולם. אם כן, יהושע לא רק כבש שטחים – הוא הצליח לחנך, לעצב ולבנות אומה.
מהו הסוד של יהושע? התשובה נמצאת בסוף חלוקת הארץ ובנאום הפרידה שלו בפרק כ"ג. יהושע, המצביא הגדול והמנהיג הבלתי מעורער, מקבל את נחלתו אחרון, רק לאחר שכל השבטים וכל האנשים קיבלו את שלהם. הוא לא דואג לעצמו, הוא לא לוקח אחוזה מפוארת בתחילת הדרך. ובנאום הפרידה שלו, הוא לא זוקף לזכותו שום קרב, לא מתפאר בהישגיו ולא בונה לעצמו אנדרטאות. הוא מתעסק אך ורק בדבר אחד: בקשר, במחויבות ובברית שבין עם ישראל לאלוהיו, ומזהיר אותם מפני הגויים הנשארים בארץ.
יהושע מציג לנו מנהיגות שכולה שליחות. הוא אינו הסיפור – העם והארץ הם הסיפור. יהושע הוא השראה אקטואלית למנהיגות. הוא מזכיר לנו שהובלה אימתית, בין אם בצבא, בחקלאות או בחינוך, נמדדת ביכולת לשים את המשימה ואת הכלל לפני הכבוד הפרטי. מנהיג שרואה את עצמו כשליח, שמחנך לערבות הדדית ומציב את עצמו אחרון בתור לקבלת הפרס, מסוגל להוביל עם למשימות חלוציות ולכבוש את הארץ.
