סוד אחד שבעמל כפיים

סוד אחד שבעמל כפיים // שלמה צמח

(מתוך הספר "שנה ראשונה" שמתעד את חוויותיו של החלוץ שלמה צמח לצד גורדון ושוחט ואחרים מעולי העליה השנייה בשנת תרס"ד- 1904)

השכם בבוקר טילטל אותי שיינבוים בכתפי וכשפקחתי עיני כבר היה החלון פתוח ואודם הזריחה פורץ בחללו. חשתי בכל אברי אותה עיפות יתירה שלאחר המנוחה, אבל הזדרזתי וקמתי ובחפזון של טירון נתכנסתי לתוך בגדי ובלעתי בחטיפה פת-שחרית, ועד מהרה אני בשער חצרו של בעל-הבית שלי וצרור המזונות לסעודת-צהרים עמי; והנה ארובת היקב משמיעה רק את שריקתה הראשונה. מר דרובין שמח שמחה גדולה כשראני בבגדי-העבודה החדשים, ועלינו לקרון, אותה חבורה של יום אתמול… היתה לי כעין עליה בבוקר זה. לא חזרתי לאסוף זמורות… מר דרובין צייד אותי במזמרה והתחיל מלמדני פרק בזירוּד מאחרי הזומרים. רב-שנים הכרם וכבר צורת גפניו קבועה ועומדת ואפילו הדיוט כמוני אינו עשוי לפגוע בה. בידיעה ובסבלנות רבה פרט לפני כיצד אוחזים בידות מזמרה וכיצד מפשקים אותן; כיצד חותכים ומקום החתך יהא חד וחלק וקרוב לקליפת הגזע, כיצד נוהגים בזמורה העבה וכיצד בזלזל הדק, וכיצד ממעכים עין צדדית שלא תעלה זמורה. תורה שלמה עם הלכותיה, איסוּריה והיתריה….עשיתי איפוא מלאכתי בהכנעה גמורה ודיקדקתי בכל מצוותיה. מיד ועמדתי על סוד אחד שבעמל כפים: כל כמה שאתה מרבה ומתמיד בכפיפת הגב ומבליג בכוח הרצון על יסורי הגוף שהיא גורמת ומקבלם באהבה הריהם מסתלקים והולכים. פוסע מר דרובין לפני בשורה אחת וחותך כמה זמורות בגפן ואני יוצא בעקבותיו וגוזם כל הענפים ששייר. כך עושה גם הערבי הזקן בשורה השניה ובנו הולך אחריו וגוזם. בשעות-בוקר ראשונות הייתי מתמהמה ותוהה על כל גפן וגפן, מהסס עליה ואיני מכריע ונתעכבתי הרבה מאחורי הערבי, ומר דרובין משסיים שורתו מפנה פניו אלי ומסייע ומזרד לקראתי. אבל כשקרבו הצהרים התחילו ידי מתאמנות וגובר בי כוח ההחלטה ואף מתמעטת טירחתי ומהלך אני בפסיעה בוטחת יותר ועושה את שלי ואיני נזקק עוד לעזרתו של מר דרובין. אותם נצחונות קטנים נצטרפו יחד והמו בי ותססו כייין. כל כשלון ואזלת-יד שנתפטרתי מהם וגברתי עליהם מפכים היו הנאה ושמחה. ודאי הרבה מן התחרה ומגסות הרוח ברגשות סיפוק הללו. אבל היה בהם משהו אחר, מזוקק יותר, עמוק יותר, אמיתי יותר ואף פשוט יותר. ולאחר הצהרים משלא נטרדתי עוד כל כך וכמעט עוסק הייתי במלאכתי מתוך שיגרה והיסח-הדעת, כיון שחוזרות ובאות אותן תנועות הידים ואותם הסדרים, הרי שנפתח הראש למחשבות. עמדה שמש טבת בשמים שופעת אורה וחוּמה וכל עשב ועשב שהציץ היה נמתח ונמשך אליה בדממת צמיחתו. הולך אני כפוף מגפן לגפן ואיני שומע אלא שריקת מזמרתי הכוסחת ענפים וחריקת חרגול שנחרד ממחבואו וניתר. עשיתי חשבון נפשי. הואיל ועבודה זו על כרחי שהיא מכאן ואילך דרך חיי, משמע חיבוּר פנימי ומוחלט בה בין התכלית העיקרית ובינה; וכל כמה שירבו העוסקים בה יתחזק הענין שלשמו אני עושה. הרהוּר זה משניצנץ במוחי לא הרפה ממני והיה כגילוי גדול בעיני… נדמה היה לי מרפרפת לפני צילתו של רעיון מאד נכבד וראוי הוא שאשוב אליו ואבחין בו יפה יפה. אבל אדם אינו מאריך ברכיבה בערבות ולעולם הוא חוזר לתחום דאגותיו הקטנות. אם באמת ובתום-לב גמרתי אומר שלא ליהנות מן הממון שהפקדתי בּבּנק ולחיות מעמל כפי ולשאת את עצמי, ודומה כך הכרח השעה מכל הבחינות, הרי לא יספיק לי שכרי לישיבה מרוּוחת זו שבאכסניה. ומוטב שאמהר ואעקור משם לרשות עצמי ואוציא בשיעור שאני מכניס…

בשעה ארבע ומחצה משהתחילה השמש נוטה לבית מבואה הגיע יום-העבודה השני שלי אל סופו, ולא אירעה לי שום תקלה וחוזר אני למושבה בשלום ומתק עייפות טובה משרה שלוַתו עלי. עמדתי להיפּטר ממר דרוּבּין, שבינתים נודע לי כי מאנשי ביל"ו הוא ומן המשובחים שבכורמי הארץ, והנה מניח הוא את ידו על כתפי ואומר באותו דיבור נמוך וגמגמני המחפה בסתר על מידת הרחמים להיטיב עמי ולחזקני ולאמצני בראשית דרכי: "תשמור את המזמרה אצלך, מתרגלים לכלי אחד ואין מחליפים אותו…"

לשיחה:

• מה הלך הרוח של החלוץ ביום העבודה השני שלו בארץ? מה הסוד שמתגלה לו על עמל העבודה?
• שתפו בחוויות שלכם מהשטח שמתכתבות עם התיאורים שמנסח כאן החלוץ.