במילים פשוטות //בנימין זאב הרצל
מתוך נאום הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון, 29 באוגוסט, 1897- (תמצית, נוסח נאום מקוצר לציון יום פטירת הרצל כ' תמוז)
חברי-קונגרס נכבדים! כאחד מן הקוראים לקונגרס, נפל בחלקי הכבוד לברך אתכם. רוצה אני לעשות זאת במילים מועטות, שכן כל אחד מאתנו ישרת את העניין על הצד הטוב אם ינהג חיסכון ברגעיו היקרים של הקונגרס.
במשך שלושה ימים צריכים אנחנו לסדר הרבה דברים חשובים. אנו רוצים להניח את אבן-היסוד לבית, העתיד להיות בית-המבטחים לאומה היהודית.
העניין שלנו הוא כביר כל כך, עד שאין לדבר עליו אלא במילים הפשוטות ביותר….
נשמע ידיעות על מצבם של היהודים בארצות שונות. כולכם יודעים, אם כי אולי באורח בלתי-ברור, כי המצב הזה, פרט למקרים מועטים יוצאים מן הכלל, אינו משמח. ספק אם היינו נועדים כאן יחדיו אילו היה המצב אחר…
ובזמן הזה, שהוא כל-כך מרומם בדרך כלל, רואים אנו ומרגישים את עצמנו בכל מקום, מוקפים באיבה הקדומה. אנטישמיות הוא שמה המודרני, הידוע לכם יפה, של התנועה הזאת.
הרושם הראשון שתרגמה מזה היהדות המודרנית היה הפתעה, שעברה במהרה לכאב ולזעם…
מאז ומתמיד היו הידיעות שבידי העולם עלינו לקויות בשיבוש ובסילוף. רגש ההשתייכות והשיתוף, שבו היו מונים אותנו תכופות כל-כך וזעופות כל-כך, הוא היה נתון בתהליך של התפוררות גמורה, שעה שהסתערה עלינו האנטישמיות. וזו חזרה והגבירה אותו שוב.
אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים.
אנו הבנים השבים אל הביתה מוצאים בו כמה דברים הטעונים תיקון במפגיע; ובייחוד שיש לנו אחים, השרויים בדרגות הנמוכות של עוני…
כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני-כן כבלתי-אפשרי: הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים-ביותר.
הואיל והדבר הזה אירע, בלא שיצטרך אחד משני הצדדים לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קרבנות נפשיים, הרי זו ראיה נוספת לכך, אם הייתה דרושה עוד ראיה, לעובדה שהיהודים הם עם. ליכוד כזה לא ייתכן אלא על הרקע של אומה.
והנה ייערכו גם ויכוחים על התארגנות שכל אחד רואה את נחיצותה. ההתארגנות היא הוכחה ליסוד התבונה שבתנועה, אבל כאן יש נקודה שחובתנו להבליטה הבלטה ברורה וחזקה ביותר.
אנו הציונים, אין אנו רוצים לשם פתרון השאלה היהודית מין אגודה בינלאומית, אלא אנו רוצים בדיון בינלאומי. ההבדל הזה הוא בשבילנו בעל חשיבות עליונה, ואין אני צריך להסביר לכם עוד את הדבר הזה.
ההבדל הזה הוא גם המכשיר ברבים את כינוסו של הקונגרס שלנו. אי-אפשר שיהיה מדובר אצלנו בהתאגדויות חשאיות, בהתערבויות סודיות ובדרכים נסתרות, אלא רק בדיון חופשי וגלוי, הנתון לביקורת המתמדת והשלימה של דעת-הקהל בעולם.
אחת מהצלחותיה הקרובות-ביותר של תנועתנו, שבקוויה הכלליים אפשר להבחין בה כבר כיום הזה, תהא זאת שנהפוך את שאלת-היהודים לשאלת ציון.
תנועת-עם כל-כך גדולה הכרח הוא לתפסו בה מהרבה צדדים. הקונגרס יתעסק משום-כך גם באמצעים הרוחניים להחייאתה ולטיפוחה של ההכרה הלאומית היהודית.
גם בנקודה זו צריכים אנו להילחם באי-הבנות. אין אנו חושבים כלל לוותר על מלוא רוחב כף-הרגל מן התרבות שרכשנו לנו, אלא אנו חושבים על העמקתה הנוספת של התרבות, כפי שהיא מתפרשת בכל הרחבת-הדעת.
מלבד זה, חייהם הרוחניים של היהודים היו כידוע מאז ומתמיד, פגומים פחות מהתעסקותם הגופנית. זאת הבינו אנשי-המעשה שקדמו לציונות הנוכחית, שעה שהתחילו לטפח חקלאות יהודית…
התנועה הזאת חייבת להיות גדולה יותר, אם היא צריכה להיות בכלל. עם יכול לעזור לעצמו רק הוא עצמו; ואם אינו יכול לעשות כן, הרי שאין לעזור לו כלל.
אבל אנו הציונים רוצים לעורר את העם לעזרה עצמית….
