לקחת את השדה לידיים // אביב גלוזברג
יש משפט יפה ששמענו מלא בשנת מכינת השומר שאומר: "אין סומכין על הנס". הסיבה שכל כך התחברתי אליו היא שעד השנה חייתי חיים פאסיביים: הלכתי לבית ספר שיכינו אותי לבגרות, לכושר קרבי שיכינו אותי לגיבוש, ולפני שנה גם הלכתי למכינה שיכינו אותי לצבא ולחיים. אני בניתי על המסגרת כמו שסומכים על נס. בבית ספר קלטתי שאני לא מוכן יומיים לפני כל מבחן וחרשתי סתם. בכושר קרבי בניתי רק על שני האימונים השבועיים, וכשלא ראיתי את השינוי שרציתי – פרשתי. אני בניתי על המסגרת שתעשה בשבילי את כל העבודה, וכשזה לא קרה, קיוויתי רק לנס.
במכינה החקלאית, מצאתי את עצמי באחת בלילה מתקן פיצוצים בצינורות, ישר אחרי ישיבת צוות חקלאות לחלק את העבודה ליום למחרת. יוצא משיעור בשביל להשלים שתילה של 300 שתילים לפני יציאה הביתה, קוטף בגשם ומעשב בעומס חום. בשדה יש חובת אחריות אישית: אם אני לא מעשב – העשבייה משתלטת וחונקת, אם אני לא מתקן השקיה – השדה יתייבש, אם אני לא מספיק לשתול בזמן – השתילים ימותו במגש. בשדה אין ניסים, אין רגע אחרון לדחות אליו, ואין מי שיבוא לעשות את העבודה בשבילי.
לא הייתה לי ברירה אלא לקחת את המרחב הזה, שהוא השדה, לידיים שלי, ואת הלקח שקיבלתי בעבודה – האחריות על המעשים שלי והמטרות שלי. מה שאני מבין היום זה שאף בית ספר לא יכול להכין אותי לבגרות, שום קבוצת אימונים לא יכולה להכניס אותי לכושר של גיבוש, ובטוח ששום מכינה לא יכולה לבנות אותי לשירות משמעותי וחיי מעשה. מוסדות כאלה הם רק כלים ומסגרות, ואם אני רוצה להגיע לאנשהו בחיים, אני חייב לדעת להשתמש בכלים בעצמי, לעשות את העבודה. כי בסופו של יום כלי הוא עזר ששווה רק ברמת העובד שמשתמש בו.
לשיחה:
- איך הופכים את מסגרת הפעולה שלנו ל"כלי" שאתם מפעילים, ולא למשהו שמפעיל אתכם?
- אחריות מלאה: מתי הרגשתם בפעם הראשונה ש"אם אני לא עושה את זה עכשיו – אף אחד לא יעשה"?
