אננס בגשם// רחל אחינעם גרנות
לעבודה חקלאית מתוך הסערה הגענו בסיום סמינר נגב. אחרי יומיים של שיחות מעצימות, למידה וחיבור לדמויות מופת בציונות וטיולים מהפנטים בנגב היפה שלנו, קמנו ליום של גשם דופק ומאיים. אבל הגשם לא עצר אותנו, כי החקלאי צריך אותנו, ואולי אנחנו צריכים אותו לא פחות.
הגענו לחממת אננסים כשכל מה שמפריד בינינו לבין הגשם הוא ניילון מתוח והתחלנו לעבוד. אננס הוא פרי דוקר, ואני חושבת ששם הרגשתי באמת את המשפט "טובים לי קוציה של ארצי מכל פרחי תבל." חוץ מזה שהחקלאות הייתה באווירה טובה, היה בה משהו מעבר. כי לעבוד את האדמה הזאת שבשבילה עשו הכל זה ליצור איתה קשר. יותר מלטייל וליהנות מכל הטוב שיש לה להציע, הזכות לעבוד בה, לתת ולקבל ממנה ולהצמיח אותה מאפשר לנו לקחת חלק בה.
אחרי שעובדים את האדמה, וחשים אותה באמת, פתאום כל שתיל וכרם בארץ נראים עולם ומלואו. וככה באמת, איפה שיש חלקות יש חיים, יש תנועה, וזה מה שנותן לנו להמשיך לאחוז בה. אם אנחנו קשורים בה ומוכנים לעבור איתה תהליכים ולהשקיע גם בקוציה, היא שלנו באמת, ונצליח ליהנות מכל חלק בה.
(הכותבת היא מתנדבת בגיל תיכון מהיושב תקוע, חניכה בתכנית המנהיגות זייד)
לשיחה:
- מה הלך הרוח של החוויה המתוארת?
- שתפו בחוויות חיים דומות שלכם.
- מה אנחנו לומדים ומקבלים כשאנחנו מתנסים בעבודת אדמה?
