מי האויב הגדול ביותר שלנו ?זה לא חמאס, לא חיזבאללה, לא החות'ים, ואפילו לא איראן.
א
בסרט המופלא 'הסיפור שאינו נגמר' ממלכת פנטזיה הולכת ונאכלת מבפנים על ידי תופעה שאין לה הסבר: הלא־כלום. חור שחור שמפורר ארמונות, מכלה ענקים בעלי כוח ומשמיד נופים קדומים ועוצרי נשימה. במקומם בא רק רִיק, חידלון, ששום כוח, ולו החזק בעולם, לא עומד בפניו.
הסצנה שבה מתגלה לגיבור הסרט, אטריו, למה העולם שסביבו קורס והופך לאיִן, הוא רגע נפלא, כואב ונורא הוד של התגלות. יצור אפל מסביר לו מבין הצללים שהעולם שבו הוא מתקיים נקרא פנטזיה משום שזהו עולם הדמיונות, והעולם הזה קורס כי היצורים המאכלסים אותו איבדו את היכולת לדמיין. האיִן (The Nothing) הולך וגדל, העולם נבלע בחור שחור של כלום שעומד לבלוע לתוכו גם את הנסיכה, אור העולם, לב פועם של חום ויצירתיות.
"אבל מהו האיִן?", שואל אטריו, שעדיין לא לגמרי מבין. "זו הריקנות שנשארת, זה היאוש שהורס את העולם. ואני", מודה היצור, "ניסיתי לסייע לו". "אבל למה?", שואל אטריו המבולבל, "למה עזרת לו", כשברור כי לבסוף החור השחור יבלע גם אותו. "כי באנשים ללא תקווה קל יותר לשלוט", באה תשובתו של היצור האפל.
מיהו האויב הגדול ביותר שלנו, מי עושה אותנו קלים לשליטה ולתבוסה? האיִן. הייאוש. החידלון.
ב
קראתי פעם שאחד התסמינים של דיכאון קליני הוא חוסר היכולת לדמיין. אדם מדוכא חי אך ורק את המציאות הנוכחית, הפיזית, הקיימת. אולי ניתן לגזור מזה שאדם בריא נפשית הוא אדם שאיננו ריאלי במאה אחוז. חלק מהמרכיב האנושי הוא היכולת להיות קצת מעבר למה שאני: לשאוף, לחלום, לרצות, לדמיין. אופטימיות היא מעשה של שאר רוח, של מותר האדם מן הדיכאון. הטרגדיה של האדם המדוכא היא ש"אין חבוּש מתיר עצמו מבית האסורים" – לאדם שנמצא במצב של דיכאון קשה לדמיין מצב אחר, קיום טוב יותר, אופטימי יותר. וכך, הייאוש מזין את עצמו.
ג
בשנים האחרונות עסקתי רבות במלחמת השחרור. קראתי הרבה, כתבתי הרבה, ערכתי ספר. יש הרבה מה לומר על המלחמה ועל הקשר שלה למצב שאנחנו נמצאים בו, אבל דבר אחד חשוב לומר עכשיו: חלק מכריע ממה שניצח עבורנו את המלחמה היה האיתנות, העקשנות והתקווה של הצד שלנו, והפירוד, הפחד והייאוש של הצד השני.
המלחמה הפנימית בשנות ה־30 של המאה הקודמת בין שתי השושלות החשובות של הערבים המקומיים, החוסיינים והנשאשיבים – שבה גברו הראשונים באופן רצחני – חיסלה את היכולת שלהם לשתף פעולה, ליזום ולשתף משאבים. ההתנקשויות ההדדיות הטילו אימה ומשכו אנרגיות ומשאבים שהחלישו את החברה הערבית. אימת המוות של האוכלוסייה הערבית במהלך המלחמה – שדמיינה שיעשו לה את מה שהיא תכננה לעשות ליישוב היהודי – הייתה מידבקת, וכך התרוקנו ערים שלמות ללא קרב, ותושביהן לא הורשו לחזור אליהן לאחר מכן. כך נחסכו לצה"ל קרבות מדממים שהיו עולים לצד היהודי בעוד אלפי נפגעים, כך נוצר הרוב היהודי שאנחנו מכירים היום בגבולות 'ישראל הקטנה' וכך נולדה מי שמכונה בצד השני 'הנכבה'. בקצרה: תבהלה, חוסר תפקוד וחוסר שיתוף פעולה הם גורמים מכריעים בניצחון של עם.
זהו האיִן שבו אנו חייבים להילחם.
ד
אני יודע שזה קשה. האיִן קורא לנו. המראות שראינו בשמחת תורה הם האיומים ביותר שאפשר להעלות על הדעת .המדינה אכזבה אותנו עוד לפני כן: חשנו שהיא מתפוררת לנו בידיים. הקטבים הפוליטיים הולכים ומתרחקים זה מזה, ומבטלים איש את רעהו ברעש איום ומסיח דעת; נבחרי הציבור, ברובם, הם חדלי אישים שהלוואי שהיו מגיעים לקרסוליהם של המנהיגים שהיו לנו במלחמת יום כיפור; מוסדות בינלאומיים – האו"ם, הצלב האדום, האקדמיה ואנשי הרוח – מפנים לנו עורף אנטישמי; אפילו צה"ל, הגורם היחיד שהיה לנו ביטחון שהוא אחראי, שהוא דרוך ועומד על המשמר – גם הביטחון בו קרס, להוותנו; באותו יום שחור, גם אלוהינו הרחום עצם את עיניו.
תמיד נחמץ ליבי כשקראתי את הפסוק בספר הושע "בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ". הריותיו, כלומר, נשים הרות. חשבתי שזמן התנ"ך היה אכזרי מאוד, וטוב שאיננו חיים בזמנים כאלה. לא ידעתי שיבואו ימים של אכזריות תנ"כית גם לישראל המודרנית, ימים שבהם בנים מומתים על אבות, נשים עם עוללים. לא ידעתי שיבואו ימים שבהם נעמוד עירומים מכל ביטחונותינו. לא ידעתי שיבואו ימים שבהם לאִין תהיה נקודת אחיזה.
ה
והאין מתאמץ להגדיל את האין. המצוקה שבה אנו נמצאים גורמת לנו להפנות את הזעם זה לזה. האויב יודע איפה להכאיב לנו: סוגיית החטופים שוברת את הלב, מקצינה את העמדות, חורכת את הרשתות, גולשת לרחובות. מספר ההרוגים הבלתי נתפס ב־7 באוקטובר, האכזריות המטורפת והמסוממת של האויב, תחושת חוסר הביטחון וחוסר ההגנה, כל אלה שולחים אותנו לחפש אשמים, כי "לא יתכן שאיש לא ידע", כי ההתרשלות הייתה כל כך מהממת, כי הכישלון הוא יותר ממה שאנו מסוגלים להשלים איתו. כי אין לנו דרך לגשר בין תחושת הביטחון שהייתה לנו, לבין נפילת השמיים, ועמם הגיהנום, על ראשנו.
יש, יש לאיִן במה להיאחז.
ו
וכאן נמצאת נקודת האור: בהבנה כי אנו במלחמה מול האיִן. הייאוש הוא האויב. ולכן אנחנו ננצח: כי אנחנו האור. כי כוחנו בחיים. כי אנו מסוגלים להיות מאוחדים לטוב.
הגילוי של כוחותינו כעם, בעורף ובחזית, איננו מפתיע: הוא הדבר עצמו. להפך, מה שהיה עד אליו הוא היוצא דופן, הוא השתלטות האיִן, הוא מה שעלינו למגר. לא בכדי שני שירים הפכו להיטים בתחילת המלחמה, ולמרות ששניהם לא נכתבו תחת אש הפכו פופולריים בִּן לילה: "בסוף, יהיה טוב", שרה יסמין מועלם, "הפרחים ישובו לפרוח, תראה שיהיה טוב, גם אם יש עוד דרך לעבור", וגם יגל אושרי אמר: "עוד יבואו ימים טובים, אני מבטיח, גם בשעות החשוכות של הלילה, תמיד יהיה כוכב קטן שיאיר לך".
שניהם, אולי מבלי להתכוון, גילו לנו את כוחנו לנצח את החידלון: להיות חיילים בצבא האור.
ז
אנחנו יכולים לדמיין מדינה טובה יותר, את המדינה שנבנה כאן לא לאחר המלחמה – אלא מתוכה. אנחנו מסוגלים לדמיין את הניצחון שלנו, ניצחון הטוב והיפה והחי, למרות שהוא נראה רחוק וקשה להשגה. ההמנון שלנו הוא התקווה. מאז 7 באוקטובר השאלה המרכזית שאני שואל את עצמי כאשר אני רוצה להצטרף ליוזמה, לכתוב ברשת חברתית, לומר דבר: האם אני עומד להגדיל את היש או להגדיל את האיִן?
אני מתחנן בפניכם כמו אטריו שמתחנן בפני הסוס שלו, ארטאקס, השוקע בבִיצת העצב: אל תגדילו את הפחד, אל תגדילו את הפירוד, אל תגדילו את הייאוש. גם כשאתם צודקים, גם כשאתם יודעים, גם כשאתם בטוחים ונואשים: אל תגדילו את האיִן. אנחנו האור.
