דוד – מלך של עם שלם

דוד – מלך של עם שלם // דביר יששכר

בעקבות לימוד תנ"ך בספר שמואל, נכתב לקבוצת הלימוד "תורת האדמה" קריאה במקרא לצד מיזם "929 תנ"ך ביחד". אפשר להצטרף לקבוצת הווטסאפ בלחיצה כאן.

לאורך ספר שמואל א' עקבנו בתימהון אחר יחסו המורכב של דוד לשאול המלך. על אף ששאול רדף אותו שוב ושוב במטרה להורגו, דוד סירב לפגוע בו וראה בו בצורה עקבית את "משיח ה'". התנהגות זו נראתה לעיתים תמוהה, כמעט נגד כל היגיון פוליטי או הישרדותי. אולם בפרקים הראשונים של ספר שמואל ב' (פרקים ג'–ז'), כשהממלכה עוברת לידיו ודוד מתחיל לבסס את שלטונו, מתבהרת הנקודה הייחודית שבזכותה הוא שורד את המבחנים הללו ומתגלה כראוי להנהיג את ישראל.
המאפיין המרכזי של דוד הוא תודעה כללית –  היכולת לראות מעבר לאינטרס הצר ולפעול מתוך ראייה של העם כולו. דוד אינו עסוק בנקמנות, בבניית מעמד אישי או בביסוס כוחו, אלא שואל את עצמו מה נכון לכלל ישראל. תפיסה זו מנחה אותו בצעדים אסטרטגיים היא זו שמובילה אותו להעביר את הבירה מחברון ולהעלות את ארון ה' לירושלים – עיר שלא הייתה שייכת לאף שבט, ובכך הפכה לנקודת חיבור ניטרלית, "עיר שחוברה לה יחדיו", שאינה מעדיפה את שבט יהודה על פני שאר השבטים.
מתוך אותה תודעה לאומית, דוד נוקט צעדים נחרצים שמפתיעים ואף מקוממים את סביבתו הקרובה. כאשר הנער העמלקי מגיע ומבקש להתפאר בכך שהביא למותו של שאול, דוד מורה להורגו. מאוחר יותר, כשרכב ובענה, שרי הגדודים של איש בושת (בנו של שאול), רוצחים את אדוניהם ומביאים את ראשו לדוד מתוך ציפייה לתגמול, דוד אינו רואה בכך "בשורה טובה". עבורו, פגיעה במי שהנהיגו חלקים בעם היא פגיעה ברקמה הממלכתית כולה. מסיבה זו הוא גם פותח את דלתו ומקבל בכבוד את אבנר בן נר, שר צבאו של שאול, כשהוא מגיע לכרות איתו ברית. דוד מסרב לנהל את המדינה מתוך חשבונאות פרטית או איבה ישנה; הוא פועל תמיד מתוך ראיית הכלל.
כאשר מנהיג פועל מתוך שייכות ואחריות כזו, הציבור מרגיש זאת ונענה לו. בשונה מימי שאול, שבהם המלוכה לוותה במתחים מתמידים, בחשדנות ובשבטיות, אצל דוד ההכרה מגיעה מתוך חיבור רחב ושלם: "וַיָּבֹאוּ כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה… וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל".
מה שמאפשר לדוד להחזיק בתודעה כללית כזו, ולדעת שהוא עצמו אינו הגיבור של הסיפור אלא רק שליח, הוא האמונה העמוקה בה'. דוד אינו נסמך על כוחו או חכמתו בלבד, לפני שהוא יוצא למערכה מול הפלישתים הוא עוצר ושואל את ה' אם לצאת למלחמה. נקודת הביטול הזו מגיעה לשיאה הכנה והמרגש ביותר כאשר ארון ה' מועלה לירושלים. דוד המלך אינו חושש לכבודו המלכותי, אינו מוטרד ממה יגידו עליו, אלא מפזז, מכרכר ורוקד בכל כוחו לפני ה' – עד כדי כך שמיכל בת שאול מבקרת אותו על שנחשף לעיני אמהות ועבדים. תשובתו של דוד מדגישה את תפיסת עולמו – לפני ה' הוא נכון להיות קל ומועט, כי המלוכה אינה שלו, אלא פיקדון.
היכולת של דוד להניח את האגו בצד, לפעול מתוך ענווה ולהתמסר לחלוטין לשליחות עבור העם וה' – היא המפתח למנהיגותו. זוהי התכונה שנחשפת בצעדיו הראשונים כמלך, והיא זו שמציבה אותו כמודל של מנהיגות ראויה ומשפיעה לאורך דורות.