ההרס היצירתי של הרצל הנביא // יהונתן אדירי
(קטע קצר מתוך הספר "האירוע הסתיים" בהוצאת "סלע מאיר", לדף הספר לחץ כאן, לציון יום פטירת הרצל כ' תמוז)
…בולטת במיוחד גאונותו של הרצל, שהשכיל לחבר בין הנקודות בצורה שכל מי שסביבו נמנע מלעשות. מה עוד שהוא לא היה "נביא" שהגיע מהשוליים, אלא איש מהמרכז של המרכז. מבחינה תרבותית, חברתית ומעמדית, הרצל היה בשר מבשרה של תנועת ההשכלה היהודית אירופית. אף שחלק עולם תרבותי זהה עם מתנגדיו, הוא הצליח להשתחרר מהטיית האישוש וזיהה את החורבן הקרב עוד בשיא הצלחתו של המודל המבוזר, בעת שנדמה היה כי יהדות אירופה בשיא פריחתה. הסימנים המקדימים שהזכרנו, ובמיוחד פרשת דרייפוס, הובילו את הרצל למסקנה כי הזהות היהודית אינה יכולה לשרוד עוד על סמך התקווה להשתלבות בלאום נוכרי. היהודים מוכרחים להקים לעצמם לאום משלהם. ההצלחה של האמנציפציה רק מסתירה באופן זמני את עומק האיום המתעצם בתוך הקיום המבוזר.
בעוד רוב בני דורו האמינו שמשפט דרייפוס היה תקלה מקומית בצרפת הרפובליקנית והנאורה, הרצל הבין כי הפרשה אינה מקרה חריג אלא סימן מבשר לעידן חדש. הוא זיהה כי הקדמה, ההשכלה והאמנציפציה הן רק שכבה דקה ושבירה שמתחתיה רובצת אנטישמיות מסוג חדש, יציר כפיה של המודרנה עצמה: לאומית, קולקטיבית ועוינת כל זהות זרה, ובראש ובראשונה את זו היהודית. הוא ראה נכוחה את מבנה העומק של המציאות, והבין שהמודל היהודי הקיים עומד לאבד את יתרונו היחסי. בעידן של מדינות לאום, העם היהודי לא יוכל להישאר כקבוצה נטולת ריבונות. כשהמנגנון המודרני יפעיל את כליו, היהודים יהיו חשופים ובלתי מוגנים. בתגובה, הוא פתח "חלון אוברטון" והרים דגל המנוגד לכל מה שהיה נכון ומקובל בשיח של התקופה. לדגל הזה קראו "ציונות": העם היהודי זקוק למדינה משלו.
ההולכים בתלם הגיבו להצעתו של הרצל בהתנגדות עזה. הרבנים דחו את חזונו. המשכילים לעגו לו. הסוציאליסטים ואנשי הבונד טענו שהוא מסוכן. למרות הביקורת מכל עבר, הרצל לא נסוג. הוא פעל בנחישות ובשיטתיות כדי להפוך את הרעיון שלו לתוכנית פוליטית בת ביצוע. הוא כתב את "מדינת היהודים" לא כספר פנטזיה אלא כמזכר דיפלומטי, מסמך מדינה המיועד למימוש בעתיד. הוא כינס את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897, מהלך מהפכני שהפך את התודעה הריבונית היהודית לפעולה קולקטיבית ממוסדת, ושם הכריז על הציונות כתנועה לאומית, ניסח את מטרותיה וייסד את מוסדותיה הראשונים. במקביל פעל הרצל בזירה המדינית. הוא נפגש עם קיסרים, התדפק על שערי האימפריה העות'מאנית שסבלה מחובות עתק, ניסה לגייס תמיכה מגרמניה, מרוסיה ומאיטליה, וערך מסעות דיפלומטיים קדחתניים כדי להניע את גלגלי ההיסטוריה. הוא הבין שכדי להקים מדינה יש צורך בלגיטימציה מדינית, ולכן ניהל שיחות גם על הצעות כמו תוכנית אוגנדה. יותר מהכול, הרצל פעל לשינוי התודעה באמצעות שפה חדשה שהוא יצר, שפה שהעניקה לעם היהודי גאווה, חזון טריטוריאלי ופוטנציאל מדיני, תרבותי וטכנולוגי. הוא אפשר ליהודים לדמיין את עצמם כישות ריבונית.
בתוך פחות מעשור, הצליח הרצל לזרוע את זרע ההרס היצירתי השני של העם היהודי: הריכוזיות, המעבר ליהדות ריבונית. האתחול הזה היה חזרה מרעיון הביזור אל רעיון הריכוז. מהרוח אל הגוף. מהדפוס אל השדה. מהגלות אל המדינה הריבונית. לא רק הרצל הבחין בשבר המתקרב. הבחינו בו גם הוגים נוספים, שכל אחד מהם ניסה בדרכו להתריע מפני הסכנה ההולכת וקרבה. בין הבולטים שבהם היו ברדיצ'בסקי, משה הס, יהודה לייב פינסקר וחיים נחמן ביאליק. הס, מההוגים היהודיים הבולטים במאה ה־19, ניסה להתריע מפני אשליית ההשתלבות של היהודים בגרמניה. בספרו "רומא וירושלים" הוא הראה שבתרבות האירופית טבועה גזענות עזה כלפי היהודים, ולפיכך הניסיונות היהודיים להשתלבות נידונו לכישלון. בעקבות עלילת דמשק כתב: "נזכרתי כי בן אני לעם שפל ובזוי, מטורף ומורדף… ואז גבר בי החפץ להילחם בעד עמי ותקומתו הלאומית, אף שכבר התרחקתי ממנו". כפועל יוצא, טען הס, העם היהודי מוכרח להקים מדינה משלו במולדתו ההיסטורית.
בשנת 1882 פרסם יהודה לייב פינסקר את ספרו "אוטואמנציפציה", שבו ניתח את מעמדו החריג של העם היהודי כאומה נטולת ריבונות. פינסקר טבע את המונח "יודופוביה", המתאר פחד עמוק בקרב העמים, פסיכוטי כמעט, מהאומה היהודית החיה-מתה. פינסקר טען כי הגולה לא תוכל עוד להציע מענה קיומי לעם היהודי, וכתב בספרו כך: "עכשיו או לעולם לא!… אוי לצאצאינו ואבוי לזכר היהודים בני זמננו, אם נניח לרגע הזה לחלוף". גם חיים נחמן ביאליק הגיב בזעזוע לפוגרום בקישינב (1903), וזעק בשיר "בעיר ההרגה" כנגד חוסר האונים המוסרי של היהודי הפסיבי, הקורא תהילים בין גופות ילדיו. השיר שימש כמעין נבואת חורבן, שלפיה אומה שאינה יודעת עוד לכעוס, להילחם ולהכות – עתידה להיעלם. על אף קריאותיהם של הוגים אלו, העם היהודי לא נע ולא זע ממקומו בגלות. אך מבין כולם, רק הרצל הצליח להניע את גלגלי ההיסטוריה היהודית ולחולל מפנה. לא מכיוון שהיה הראשון או העמוק ביותר, אלא מפני שידע איך הופכים תובנה נבואית למהלך פוליטי. הוא העניק לציונות ביטוי מאורגן ויציב, עם דגל, קונגרס, תקנון וקשרים פוליטיים. כעיתונאי ורטוריקן מבריק הוא ידע איך להפוך רעיון לכרזה, חזון לספר, וקריאה תיאולוגית להצעה מעשית. כמדינאי הוא טווה רשת של קשרים דיפלומטיים שאפשרו לחלום לקרום עור וגידים. הרצל היה נביא בעל עוצמות יוצאות דופן, שהעניקו לו את היכולת לנצח את הדביקות הקוגניטיבית הקולקטיבית בת אלפי השנים….
