זיעה ומשמעות // רבקה סקסונוב
רבקה היא בוגרת משפחת הפריארים בנוער השומר, מתנדבת בגרעין ההדרכה בשירות לאומי.
השעון מראה שש בבוקר. בעוד שחבריי למרכז הארץ מתהפכים לצד השני במיטה, אני עומדת בשורה מול שדה פלפלים עם קבוצת מתנדבים נלהבת…. בערך…. החקלאי אומר “בוקר טוב!”, ואני בעיקר תוהה אם הקפה יגיע לפני או אחרי שאני מתחרטת שלא לקחתי היום יום מחלה
מתנדבים חדשים תמיד מגיעים עם ברק בעיניים – זה נמשך בערך עד הפעם הראשונה שהמעדר פוגש סלע. פתאום כולם נהיים פילוסופים: “למה זה לא טרקטור?” אולי גם החלוצים היו מתחרטים בשעה כזו?” אבל החקלאות מסתבר, היא לא שיעור בזום – כאן אין כפתור “השתק”.
אחרי שעה, כולנו נראים כמו גרסה ישראלית של תוכנית הישרדות, השמש קופחת בלי רחמים, והחולצה החדשה מרנואר כבר הפכה לצבע חדש – “ירוק-בוץ”.
ואז מגיע הרגע. אני המדריכה העייפה שכבר התייאשה מכל הפורשים של הקבוצה שואלת את החקלאי-״הנאה השדה בעינך?״ והחקלאי, עם ניצוץ בעיניים וחיוך ענק שיש רק לאנשים של אדמה אומר:
״בשבילכם זה יום אחד של התנדבות,” הוא מחייך, ״בשבילי – זה יום שבו האדמה נושמת שוב. כל צחוק שלכם, כל שורה שנשתלת, מזכירה לי למה אני כאן. אתם לא רק עוזרים לי – אתם מזכירים לי שיש עם מי להמשיך!״
ופתאום אני מבינה עד כמה הוא צודק. כי בין הזיעה, הקוצים והאבק, פתאום מרגישים משהו אחר – שקט, משמעות, שייכות. פתאום אתה מבין שאתה לא רק עוזר – אה חלק ממשהו גדול, חלק מעם ,״מאדמה יצמח עם״ במובן הכי מילולי והכי פנימי שיש.
אז כן, קשה, חם, מאתגר, לפעמים אפילו קצת סיוט. אבל כשאני יושבת אחרי יום עבודה, שותה את הקפה ומסתכלת על השדה שעישבנו בו ועל הקבוצה שהידיים שלה קצת יותר מחוספסות– אני לא אותו בן אדם. יש בי קצת יותר צניעות, קצת פחות תלונה, והרבה יותר חיבור.
כי בסוף, המתנדב שעבד בשדה לא רק חזר הביתה עם קוצים– הוא חזר עם לב מלא.
