חטא העגל, על אומץ אזרחי ודרך // חבורת הכותבים
מה קורה כשפורצות יוזמות מהשטח, אבל מבלי שהן מחוברות לדרך ערכית משמעותית? חטא העגל נחשב לאחד החטאים החמורים בתולדות עם ישראל, אם לא החמור שבהם. בעקבותיו מבקש הקב״ה לכלות את העם ולהשאיר את משה לבדו. לא ברור איך בני ישראל מסוגלים לחטוא לאחר היכרות רציפה עם כוחו ועוצמתו של אלוהים – עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, ירידת המן ומעמד הר סיני.
קריאה פשוטה של הפסוקים מלמדת כי חטא העגל אינו נובע מכפירה מודעת או ממרידה עקרונית באלוהים. אין זה חטא מסודר ומתוכנן, אלא תגובה הנולדת מתוך תחושת חוסר ובלבול. "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר" משה, המנהיג, מתעכב, והעם חווה היעדר הנהגה. מתוך כך הם מתקבצים סביב אהרון ודורשים: "קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו". דרישה זו אינה בהכרח בקשה לאל זר, אלא ביטוי לצורך קיומי בצורה מוחשית שתוביל, תכוון ותשיב תחושת יציבות. העגל נוצר כניסיון למלא את החלל שנפער בהיעדר המנהיג.
במבט ראשון ניתן לראות במעשה זה ביטוי מסוים של אומץ אזרחי, המציאות מתערערת והעם אינו נשאר פסיבי אלא בוחר לפעול. אולם זהו אומץ חסר בסיס ודרך. היוזמה נובעת מדחף רגעי ופועלת באופן עדרי ובלתי מרוסן, ללא מסגרת של הנהגה ואחריות. בהיעדר מנהיג, הדחפים עצמם הופכים למנהיגים. אומץ כזה עשוי להיראות יוזמתי, אך הוא נשען על לחץ וחרדה ולא על אחריות, ולכן מוליד חטא ולא בניין.
לעומת זאת, אומץ אזרחי ראוי אינו נולד מדחף רגעי אלא מחינוך ממושך לדרך. עבודת האדמה והעמל המתמיד מחנכים לסבלנות, לענווה ולהקשבה למציאות, לזמן, לחומר ולמגבלות. תכונות אלו, בצירוף ערכים ברורים ודרך ברורה, מסוגלות להצמיח אומץ אזרחי שאינו פורץ ללא רסן אלא פועל בתוך העולם באחריות. עבודה כזו יוצרת בני אדם המסוגלים לשאת אחריות, לרסן דחף ולפעול באומץ שאינו הורס אלא בונה, אומץ אזרחי הראוי להיקרא קדוש.
