חקלאות היא לא רק מקצוע – חקלאות היא שליחות // און ריפמן
60 שנה. זה לא רק הגיל הממוצע של החקלאי הישראלי. זה גם תזכורת מטרידה לשעון שמתקתק.
בכל פעם שאני נוסע בארץ ורואה שדות ומטעים חקלאות, אני לא יכול שלא לשאול את עצמי – מי יטפל בכל זה בעוד עשרים או שלושים שנה? כי מאחורי הנוף הפסטורלי מסתתר סיפור מטריד – סיפור על חקלאות מזדקנת.
במדינת הסטארט-אפ שכחנו את הסטארט-אפ המקורי שלנו – החקלאות. זו שהפריחה את השממה, שהזינה פה דורות, ושבמידה רבה מאוד עיצבה את הזהות שלנו כעם וכמדינה.
היום, כשאני מסתכל על הנתונים, הלב שלי באמת נצבט.
הגיל הממוצע של החקלאי הישראלי? סביב ה-60.
מספר החקלאים הצעירים? כמעט אפסי.
וזה לא כי אין עניין – להפך.
בכל פעם שאני מבקר במכינות, בתנועות נוער, או באוניברסיטאות, אני פוגש צעירים וצעירות עם תשוקה אמיתית לאדמה. אנשים שמדברים בהתלהבות על חקלאות אורגנית, על קיימות, על חיבור לטבע.
אבל כשהם שואלים "איך מתחילים?", אין לי תשובה טובה עבורם.
כי המציאות? היא בעייתית.
ושלא נטעה – חקלאים צעירים שמתנהלים נכון עיסקית וכלכלית מצליחים ומתפרנסים יפה.
אבל.. אין מסלול ברור להכשרה מקצועית בחקלאות.
קשה מאוד מאוד להשיג קרקע אם אתה לא "בן ממשיך"
והמחירים? בלתי אפשריים לצעיר בתחילת דרכו.
המדינה, שפעם ראתה בחקלאות ערך עליון, כאילו הפנתה לה עורף. בזמן שבמדינות אחרות כמו ארצות הברית יש תוכניות תמיכה, מערכי חונכות, הלוואות מסובסדות – אצלנו? שקט מדאיג.
אבל אסור לנו להרים ידיים. כי בלי דור חדש של חקלאים, כולנו נשלם את המחיר. מחיר של מזון, של עלויות האוכל שלנו, של אדמות מדינה ושל בטחון.
לפני שבועיים הצגתי למנהלת תקומה לבכירי משרד החקלאות תוכנית מקיפה בנושא.
אני מאמין שצריך לבנות מסלול ברור לצעירים שרוצים להיות חקלאים. מסלול שיתחיל בחינוך ובהכשרה, ימשיך בליווי ובתמיכה, ויאפשר גישה לקרקע ולמשאבים.
זה אומר לשנות את מדיניות הקרקעות. זה אומר ליצור תוכניות הכשרה מקיפות. זה אומר לספק תמיכה כלכלית וליווי מקצועי לחקלאים צעירים בשנים הראשונות.
אבל זה גם אומר לשנות את השיח. להזכיר לכולנו שחקלאות היא לא רק מקצוע – היא שליחות. היא הדרך שלנו לשמור על הקשר עם האדמה, עם המורשת, עם הערכים שעליהם הוקמה המדינה הזו.
המדינה מוכרחה להתעורר.
המדינה חייבת להבין שהשקעה בדור הבא של החקלאים היא השקעה בעתיד של כולנו.
והחקלאים הפוטנציאלים חייבים להבים שאסור להם לוותר על החלום.
כי בסופו של יום, השאלה מאוד פשוטה:
האם נרצה אנחנו להיות הדור שאיבד את החקלאות הישראלית? או הדור שהציל אותה?
מה דעתכם? איך לדעתכם אפשר לעודד צעירים להיכנס לעולם החקלאות?
