כוח רצון מול הפחד // אברהם שטרן (יאיר)
(שני קטעי מכתבים מאת מפקד מחתרת הלח"י (לוחמי חירות ישראל), מתוך מכתבים לרוני, אהובתו ואשתו לעתיד)
בצאתנו לשמירה לא היינו מקבלים נשק, כי כל הרובים והאקדחים היו רכושם הפרטי של האכרים והם לא רצו למסור את נשקם לאחרים. אך לפעמים, בלילות אפלים, כשייללה רוח, אי-אפשר היה לא לראות ולא לשמוע, ושעות על שעות הייתי לבדי על הגבעה בלי נשק. קרה לא פעם שנדמה היה לי שמישהו מתקרב… בלילה השיחים והעצים קמים לחיים. הייתי יכול למלא עשרות עמודים בתאור הפחדים. החוק הוא כך: אם אתה שומע רשרוש, שְׁאַל פעמים: “מי שם?” באין תשובה, ירה! פעם בלילה, כשהייתי לבדי בשמירה, שמעתי רחש קוצים וצעדים. “מי שם?” אין תשובה. “מי שם?” רחש הקוצים מתקרב. לוּ היה נשק בידי, הייתי יורה. מכיון שלא היה לי נשק, הלכתי לראות מי מתקרב. היה זה… עגל! מצחיק, לא? אבל המצער הוא שלוּ הייתי חמוש הייתי הורג את העגל, ולולא היה זה עגל, הוא היה הורג אותי. האם חיי העגל יקרים לאכּר יותר מחיי?
(…)
המציאות איננה כמו שהיא מצטיירת, או כמו שהיא למעשה, אלא כמו שכוח-הרצון והשאיפה ליעד מסוגלים לעשותה. בחיים הרבה כל-כך תלוי בנו עצמנו, אך כדי להשיג מטרה כלשהי בחיים צריך לחתור אליה. חתירה אין זאת אומרת לשכנע את עצמך ואת זולתך – “הנה אני מתקדם אל מטרה מוגדרת”– אלא שאני משתוקק אליה בכל נימי נפשי, רוצה לומר שכדי להשיגה אני מוכן לכל קרבן. ואני גם מאמין כי מי שרוצה במטרתו וחותר אליה סופו שישיג אותה. לפעמים הכל מעיק, חסר תנחומים, ריק, וכה רב בו המיותר, התפל, חסר-התכלית. מה טעם, אם כן, לעמול, להתאמץ, לטרוח עד לאפיסת-כוחות? אך אלה הם רגעים של פקפוקים, של דברים והיפוכם, רגעים של ערפול. חייבים הם להיעלם, אם השאיפה לחרות ולעצמאות היא אמיתית, החלטית. חֵרות ואי-תלות חיצוניות נשארות חזיון-שרב אם בתוכו פנימה אין אדם פוסק לפחד משאיפותיו, ממשובותיו ומיצריו והוא נשאר עבד למשיכות מקריות ולשגיונות זמניים. ולכן, רוסיוניק, קחי את עצמך בידיים ותהיי ילדה טובה. אין איש מבין יותר ממני את עקת הגעגועים, הבדידות והכאב הקהה של ההתנכרות, אולם ככל שגדלה הבדידות וגדל היאוש בנפש, יותר יש חובה להילחם בהם, להאמין ולקוות, לא לנס שיבוא אלא לכך שכוח-הרצון והסבלנות יתגברו על פגעי החיים.
