כנגד
ענבל קליינר
כְּנֶגֶד כָּל הַסִּכּוּיִים, הַבֹּקֶר
חָזְרָה נִשְׁמָתִי לִמְקוֹמָהּ.
הַבֹּקֶר, כְּנֶגֶד כָּל הַסַּכִּינִים
טָמַנְתִּי פְּקַעַת בָּאֲדָמָה.
כְּנֶגֶד כָּל הַסִּיּוּטִים
עוֹרְבִים נָחֲתוּ בַּמִּרְפֶּסֶת
לִרְווֹת מִצַּלְּחוֹת הַהַשְׁקָיָה
אֵינִי נֶחְפֶּזֶת לַהֲנִיסָם.
אֲחַכֶּה יָמִים אֲרֻכִּים
עַד שֶׁרַךְ וּמְדֻיָּק וְאַמִּיץ כְּנַחְשׁוֹן
יִסְתַּעֵר גִּבְעוֹל יָחִיד מֵחֵיק הָאֲדָמָה
יַטִּיל עַצְמוֹ עִוֵּר, יָרֹק
לְתוֹךְ מְעַרְבּוֹלוֹת יָמֵינוּ.
ענבל קליינר היא משוררת ישראלית העוסקת בטיפול, "בסבך קנים ופטל" בהוצאת מוסד ביאליק, הוא ספרה הראשון.
מה אתם מוצאים כאן כאמירה המרכזית של השיר?
מה הזיקות בין הפעולה החקלאית לכוח החיים של הצמח? ומה זיקת אלו לתדר של אמונה?
כנגד מה אנו מתמודדים כשאנו "טומנים באדמה פקעות"?
חשבו על סיטואציה שבה עמדתם כנגד כל הסיכויים, איך הרגשתם?
