כנגד הדוגלים באכזבה

כנגד הדוגלים באכזבה // אהרון ישראלי 1957

יש בארצנו הקטנה אנשים לא מעטים אשר אכזבה היא להם דגל. לא התייסרות, לא צער, ואפילו לא רגשי חרטה- אלא אכזבה כתורת חיים. הללו עושים עצמם כקובלים על דגלים שהכזיבו, על תורות שהתמוטטו, על תקוות וחלומות שהתבדו ללא תקנה, ועל כן- הותרה הרצועה.
ואין זו רק תורה להנאתם האישית של דוגליה. הם גם אומרים לזכות בה את הרבים, ולעשותה עילה להתנהגותם של רבים. אמור מעתה, לעג לערכים שעוד אתמול היו מסימני הדור, השתמטות והתחמקות ממשימות שקשיים בצידן, ושקיעה במ"ט שערי תענוגות של חיי שעה-  גילויים אלה שפשו, בציבור,  אליבא דבעלי תורה זו, יש צידוק להם, כי הכל כוזב ואיש איש לאשר ידו תשיג. אכזבה מוצהרת אינה תמיד היפוכה של אמונה, או תוצאה של התייאשות. לפי מהותה שווה אכזבה בעוצמתה לאמונה. מאמין בלב תמים, נאמן ללא סייג, אכזבה אם תבוא עליו – עולמו יתמוטט, בכף הקלע ייקלע וכל תענוגות שבעולם לא יכבו שריפת נפשו, על כן לפי האכזבה תוכר האמונה שקדמה לה. שכן, אמונה אינה רק בטחון הנתפס בידיים, או הרגשה של ודאות מרגיעה וחיים המתנהלים כסדרם לפי קווי יסוד של פילוסופיה רצויה. אמונה של אדם נבחנת בעמידה ובמאבק עליה, בהתמדה ובסבל למענה. ואילו אמונה הנישאת על גלי אופנה המניחה כי ניתן להשיג הכל על נקלה ומיד – אמונה כזאת אינה אלא שאיפה מוסווית לחיים שאין בהם קושי, שמעניקים את המבוקש ללא ייסורים ואף גם ללא כישלונות. וכשהחיים אינם נענים לאלתר ובנקל למבוקש, הרי מניה וביה מופיעה "האכזבה" המתירה הכל, והמאוכזב הלזה ימצא "ניחומים" בכל שידו משגת ללא אבחנה ונקיפת מצפון. באין אמונה, אין לבטים ואין אכזבה.
ואכן, בהישמע מפי המאוכזבים" הללו דברי קינה כביכול על אידיאלים שהתנפצו וקופה של שרצים מתלווית לאומרי קינה אלה, יש רצון להגיד: חדלו לכם מלחלל מלה המקפלת בתוכה רגש אנושי עמוק של אדם שהאמין והתאכזב והוא נמק ביגונו. כי בהיעדר מלכתחילה אמונה אשר עליה ייהרג אדם עד שישיגנה – הרי האכזבה המכריזה על עצמה בקולי קולות אינה אלא עלה תאנה של אופנה חדשה נוחה יותר לכסות על עריית הנפש. המעלים אכזבה לדרגת דגל בחיים, כי הכל רצוי ומותר, שהרי הבל האידיאל ושווא הנשגב – סופם מעיד על תחילתם. הללו לא איבדו כלום, כי לא היה להם דבר לאבד, בלתי אם מליצות שדופות המתנדפות בנשוב רוח אחרת מסביב. לעומת קלי האמונה והאכזבה הללו, עולה כבודם אף של כופרים בעיקר ואפילו מומרים להכעיס. שהרי אלה לפחות מאמינים בכפירתם, וה'להכעיס' שלהם יותר משפוגע באחרים, פוצע את נפשם שלהם. ויהא חלקנו עם אותם מאמינים היודעים כי אף אם שבע יפלו- שבע יקומו, כי עמם האמת ולהם המחר.
(מתוך הקובץ  'בסוד היחד' בהוצאת הקיבוץ המאוחד תשכ"ב)
אהרון ישראלי היה חבר קיבוץ גבת, מחבר רשומות מחיי ותרבות הקיבוץ.

1. נסחו את הטיעון שבקטע במילים שלכם, מה התופעה נטלה מתייצב המקור?
2. האם אתם מזהים תופעות דומות בישראל כיום? מה ההבדל ומה הקשר בין הווה לעבר מבחינה זו?
3. במה עשויה התמודדות מסוג זה לתרום לאלו "המאמינים והיודעים כי אף אם שבע יפלו- שבע יקומו"?

#אמונה