מבית: 

כנגד העינויים

כנגד העינויים // מנחם בגין

מתוך נאום שנשא במשכן הכנסת כחבר כנסת (תנועת חרות) בשנת 1964 :
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה. הנושא הוא עינויים ונסיון מניעתם, התעללות באדם, בגופו, בנפשו ובכבודו והבטחת הענשתה.
ב- 10 בדצמבר 1948 קיבל האו"ם את המגילה האוניברסלית לזכויות האדם. סעיף 5 באותה מגילה אומר: איש לא יהיה נתון לעינויים או לטיפול או לעונש אכזרי, לא אנושי-או משפיל.
לא בקפנדריה (בקיצור דרך) הגיעה האנושות להכרה זו. דרך זו היתה ארוכה מאד. בימי קדם, גם באתונה וגם ברומי, היו העינויים מקובלים כשיטה הן לקבלת עדות והן להודאה. אנשים כמו אריסטו ודמוסתנס קבעו בשעתם כי שיטת העינויים היא הבטוחה ביותר להעדת אדם במשפט.
אם אתה עומד נדהם מול עובדה היסטורית זו, תמצא את פתרונה בכך שאפלטון חייב את העבדות. אדם, אפילו הוא בעל מוח אדיר, איננו אלא יציר תקופתו. ברומי קבע קיקרו כי העינויים אינם חרותים על שנים-עשר הלוחות, אך הם קיימים במשפטיה על פי הנוהג. הרומאים הפעילו במשפטיהם מכונות עינויים הנקראות גלגל, כדורי עופרת בוערים, ווים מנומרים, ברזל מלובן. מן החוק הרומי הועברה שיטת העינויים לרובן של מדינות אירופה. באנגליה עד סוף המאה השמונה-עשרה היה מקובל עינוי שנקרא דווקא בצרפתית: peune forte et dure אדם שסירב למסור עדות, הושמו עליו משקלות כבדים עד שפתח את פיו או הוציא את נשמתו.
בגאווה יכולים אנו לקבוע כי מעולם לא היו קיימים עינויים במשפט העברי. המושג הקשור במשפט שלנו הוא עינוי-דין, אבל כוונתו הפוכה, שמא יעשה בית המשפט עוול לנאשם משיאריך יתר על המידה את הדיון בכתב האישום, אם מותר להשתמש במושג מודרני זה. אולי משום כך נקבעה המטבע הלשונית "אכזריות", שמקורה האתימולוגי (המילולי) בשתי מלים: אך זר, כלומר, רק זר יכול לעשות דבר זה.
הכנסיה הקתולית, החייבת לבקש סליחה ומחילה מן העם היהודי במקום ליצור רושם שהיא נותנת לו כביכול כפרה, אימצה מן החוק הרומי את העינויים כשיטת חקירה. היא שיבחה את האינקוויזיטור הגדול במלים אלו, שכתב הוגה-דעות קתולי על טורקוומאטדה: הוא היה אימת הכופרים, מושיע לארצו, כבוד למיסדרו. כך היה בימי קדם ובימי הביניים. המפנה הגדול באנושות חל, כמו בשטחים רבים אחרים, במהפכת החירות הצרפתית הגדולה. ב- 4 באוקטובר 1789 ניתן בשם המהפכנים הצרפתיים צו האוסר כל עינויים כשיטת חקירה וכדרך במשפט. בעקבות מאור העמים, העם שכבש את הבאסטיליה, הלכו עמים אחרים שקבעו בחוקותיהם את האיסור המוחלט על שימוש בעינויים. עד שהגענו למגילת הזכויות האנושיות, שאת סעיף 5 ממנה הבאתי לפני הכנסת.
ודאי, יש באנושות ריאקציה במובן הפשוט והמעשי של מושג זה – חזרה לימי החושך. ראינו מדי פעם בפעם כיצד האנושות חוזרת אל פשעים שבעבר, אף-על-פי שנקבעו כפשעים. ה-נ.ק.וו.ד של יז'וב, יאגודה וברייה חזרה לימי החושך והשתמשה בעינויים. הגסאטפו של הימלר וקלטנברונר החזירו עם של מיליוני אנשים לימי האפילה בהשתמשם בעינוים ובהמיתם מיליוני קרבנות. אל לנו להשלים עם תופעות ריאקציה אלו. ואם ענין זה נוגע לכל העמים, הרי בראש וראשונה הוא נוגע לנו, למדינת ישראל מוקפת אויבים.
גברתי היושבת-ראש, לפני שנה הוחזרו אזרחי ישראל מסוריה. הם היו בבית-הכלא בתדמור. לאחר שראינו אותם, ייתכן שיהיה עלינו להפוך את השם ההיסטורי לשם פועל: "תידמור". ברברים אלה עינו את אחינו עינויי תופת. חלק מהם חלו בנפשם ועד היום לא שבו לבריאותם; חלק מהם נשברו בגופם; שניים מהם מתו תוך כדי עינויים, מנחם יחיא, בן יקר לעמנו, מיוצאי תימן, שעזר להציל נפשות נתפס בידי האוייב ועונה עד מוות ולאחר מותו אף התעללו בגופתו; בן יקיר לעמנו אורי אילן עונה עינויים בלתי-משוערים עד ששלח יד בנפשו. אלה היו הזוועות שנתגלו לנגד עינינו. עדין נותרו בידי המענים הברבריים האזרחים: יוסף שמש, יצחק אסיניה, אברהם דסקל, שלמה יפרח. אילו עינויים הם עוברים, לא נוכל לדעת. זאת נוכל רק לנחש על פי הניסיון. אילו עינויים עוברים בני משפחתם – נוכל לדעת.
אחיו של יוסף שמש כתב לידידי.. בימים אלה מכתב שממנו אביא שתי פיסקאות: "לבי נשבר בקרבי לראות תמיד את הורי שבורים ברוחם, ומבכים את יקירינו יוסף. אני כותב לך מפני שכלו כל הקיצין, לא נותר להורי לא דמעה להזיל ולא כוח להיאבק. אין לנו שמחה בבית ולא אושר במשפחה, ובכל שאנו פונים אנחנו נתקלים בתשובות מתחמקות, ותכלית אין". זאת היא הפרשה, אדוני שר המשפטים, דובר הממשלה, אשר בה הייתם צריכים לטפל…
ולבסוף, גברתי היושבת-ראש, היו ימים בהם מחתרת עברית נלחמה נגד אימפריה אדירת-כוח לשחרור עמנו. בימים ההם ידע כל לוחם שלה, שאם יפול בידי אוייב, לא תמיד תוכל המחתרת להצילו, אבל כל כוחה יעמוד מאחוריו. בימים ההם אמרנו לשלטון הבריטי: אם לוחמים נופלים בידיכם, אין זאת סיבה לאיזו שהיא פעולת תגמול. אם הם נופלים בקרב – הוא הדין. אבל מי שיענה אותם, דמו בראשו. האנגלים הבינו. ומשנת 1945 ועד סוף מלחמת השחרור לא היו עוד מקרים, מלבד אחד, של עינויים, בין במחנה הכלא בין במחנות ריכוז.
אנחנו מוקפים אוייבים, בנינו מסתכנים ולפעמים נופלים בידי אוייב. עליהם לדעת שהמדינה הזאת כולה תעמוד מאחוריהם, ואם הפושעים שעינו אותם יימצאו בתחום שיפוטה, יבואו אל הדין ויתנו את הדין.
לשיחה:
* מה בין מסורות האכזריות במשפט העמים למסורת המשפט העברי? מה הקשר בין אכזריות וניכור?
* מה ההבדל בין נפילה בקרב או שבי לנפילה לשבי העינויים לפי המקור?
* מה מהות המחויבות שמדגיש הכותב כלפי משפחות הנופלים בשבי עינויים וקרוביהם?

יש לכם מאמר מעניין או כתבה שהכנתם? ואתם רוצים שנפרסם ?!

שתפו את המאמר: 

קטגוריות