להרגיש אחים
א.ד. גורדון
אבל בחיים, שהתרבות בראה אותם לא בצלם העצמות העליונה של המין האנושי ולא לפי מידתה, אין מרחב כזה ולא יוכל להיות, – ובהכרח גדול בהם הכוח הדוחה מן הכוח המושך. ובאמת איזה מרחב, איזה מקום לאהבה עליונה יכול להיות בחיים שהכל בהם מצומצם, שיחס האדם אל עצמו מצומצם, וכל כמיהת נפשו להתפשטות מתבטאת לא בשאיפה להרחיב ולהעמיק את החיים לתוך חיי העולם, כי אם במין רעבתנות לא תדע שבעה לחטוף מן החיים המצומצמים עד כמה שאפשר?
בחיים האלה יש יותר מקום לכלל הגדול “האדם לאדם – זאב טורף” מאשר ל“ואהבת לרעך כמוך”. ולא לחינם אמר האומר: לאהוב תמיד אי אפשר ולאהוב זמנית לא כדאי (המשפט הזה צודק ביחס לכל אהבה). ובאמת אי אפשר לאהוב תמיד או האם כדאי לאהוב זמנית, במקום שהחיים מצומצמים מצד תכנם או מטומטמים מצד תכנם, ובהכרח הכל עומד בהם על החיצוניות, על הצורה. נימוס מצד הצורה, יופי מצד הצורה, אמת מצד הצורה, אחוה מצד הצורה, – ויש בכתם חיצוני קל ומכל שכן במכה טרייה בכדי לקלקל את הרושם החיצוני? האם בחיים מצומצמים ומטומטמים כאלה יש מקום לבני האדם להרגיש את עצמם אחים לחיים, אחים לאין תנאים ולאין קשרים יחסיים, אחים־גלים, בני ים אחד של חיי עולם, אשר כל רעידה באחד, אם גדולה או קטנה, אם עליונה או תחתונה, מולידה אור בשני, אם אור מתוך שירה או אור מתוך צער? האם מתוך צמצום כזה יראה האדם את נגעי אחרים כאילו הם נגעי עצמו?
נסחו במילים שלכם את הטיעון המרכזי בקטע.
עד כמה אנו חיים בתרבות של חיים של צמצום הממוקדים במה שאדם לוקח ועד כמה יש מקום לחיים של התפשטות הממוקדים במה שאדם מעניק?
כיצד ניתן לחזק תחושת האחווה של האדם עם החיים והעולם לדעתכם?
אהרן דוד גורדון ( 1856-1922), חלוץ ופועל חקלאי, הוגה ומורה-דרך לחלוצים ולחלוצות
