לעבדה ולשמרה // צוריאל אסף
מסורת הבריאה העברית נפתחת בתיאור של התחדשות ושמירה. שישה ימי מעשה- בהם מחדש האל את הבריאה, הנשלמים ביום מנוחה- האל שומר בשבת את כלל מעשי בריאתו.
בהמשך לכך כשבורא האל אדם בצלמו מתוארת תכלית האדם בגן- 'לעבדה ולשומרה', האדם מיועד מחד לעבד ולחדש ומנגד לשמור ולהגן על הגן.
בדור הבא נראה שכל אחד מבניו של האדם גדל בכיוון אחר- האחד נעשה 'עובד אדמה' והשני רועה שלמעשה הינו 'שומר' העוסק בשמירת הצאן, המרעה והשטח מפני מזיקים. החלוקה בין האחים מוקצנת כל כך, שאחרי ההתנגשות הקטלנית ביניהם קין עדיין מתנער מהיעוד של השמירה ("השומר אחי אנוכי?") ומאבד את אדמתו.
ניתן לתאר את המסע האנושי היוצא ממסורת זו כמסע המבקש לשוב לאיזון בין 'לעבדה ולשמרה', מתוך הבנה שעיבוד ופיתוח מתמיד שאיננו שומר על הקיים עתיד להתרסק ולהתנתק מן האדמה כעונשו של קין, ומאידך שמירה על הקיים מבלי חידוש ויצירה תוביל לניוון ולא תישא פרי. מסע חיים מתמיד לעבר האיזון המקיים של 'לעבדה ולשמרה'.
מתוך: חבורת הכותבים של השומר החדש
צוריאל אסף, משורר ורכז תוכן בשומר החדש.
- מה עיקר הטענה במקור? מה דעתך על הכתוב?
- האם מוכרות לך דוגמאות נוספות לדמויות או סיפורים שקשורים למתח בין שמירה לחידוש?
- איפה היית ממקמ.ת את עצמך ואת החברה שאנו חיים בה על רצף זה?
#עבודת האדמה #שמירה
