מזיכרון לעצמאות מיגון לאחריות // אסא כשר
למדינת ישראל ארבעה סמלים. כולם יקרים לליבי, כמות שהם, ולא ארצה לראות שינוי קל שבקלים באף אחד מהם. אדרבה, ארצה לראות כל ילד וילדה שלנו מבינים אותם היטב ומכבדים אותם כראוי. דגל מגן דוד כחול-לבן, המנון 'התקווה' וסמל המנורה עם עלי הזית. ועוד אחד: הצירוף של יום הזיכרון ויום העצמאות, בזה אחר זה. הצירוף הזה מיוחד במינו, גם בהשוואה לסמלים האחרים, וגם למנהגי העמים. בעיניי הוא יותר עמוק ומוצלח מן הסמלים האחרים. אני יכול לתאר לעצמי שלמדינת ישראל היה דגל אחר. הרי היה מי שחשב על דגל שבעה כוכבים זהובים, אני יכול לתאר לעצמי המנון אחר. הלא ראיתי נוסח אחר של 'התקווה' וראיתי שירים אחרים שרצו להיות המנון. ואני יכול לתאר לעצמי סמל אחר, לא מנורה. אבל אני לא יכול לתאר לעצמי שום שיבוץ אחר של יום הזיכרון בלוח השנה הישראלי שיהיה טוב יותר, חכם יותר, מאשר ביום ד' באייר, צמוד ליום העצמאות. הצירוף המיוחד הזה מבטא, ראשית, את החובה לזכור, להכיר ולהוקיר את הנופלים, גם בתוך השמחה על העצמאות הלאומית של העם היהודי במדינתו. שנית, את החובה להבין את ההקשר ההיסטורי של הנפילה, במסגרת הפעלת הכוח ובניין הכוח של הזרוע הצבאית של המדינה. ושלישית, שאין להפריד בין השניים. סמיכותם של יום הזיכרון ויום העצמאות באה לומר לנו שראוי להיכנס ליום העצמאות מתוך יום הזיכרון, ראוי להיכנס אל השמחה גם מתוך נימה של עצבות, וגם ראוי להתרפק על דמויותיהם של הנופלים, בתוגה, בשברון לב, עם נימה של תחושת עצמאות, שהיא נימה של תודעת אחריות. לפעמים מספרים לנו אנשים שקשה להם לעבור מיום הזיכרון אל יום העצמאות. זו עדות הנעוצה באי הבנה. הצירוף של יום הזיכרון ויום העצמאות אינו צירוף של יום שכולו אך ורק תוגה עם יום שכולו אך ורק שמחה. במעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, אדם כמו מעביר את שיווי המשקל שלו 'מרגל לרגל', מן הרגל העומדת על היגון, אל הרגל העומדת על האחריות. ובשני הימים רגל אחת עומדת פה ורגל אחת עומדת שם.
לשיחה:
- מה מסמלים ימי הלאום זה לצד זה לפי הקטע?
- מה מסמל חיבורם של חגי הלאום בעיניכם?
