תקציר[1] – למרות הישגים צבאיים רבים ומסירות יוצאת דופן, ישראל מתקשה מאוד לנצח את אויביה הפלסטינים. הסיבה העיקרית היא שהיא אינה רוצה, באמת, להביס אותם; היא רוצה לחיות לצידם בדו-קיום, גם כשהם לגמרי לא בעניין
א
"הם רוצים שלום"
אינני רוצה להתיש את עצמי או את הקוראים בהבאת הוכחות אין מספר לעובדה הבסיסית שמלווה את ישראל מאז היווסדה, אבל בבהירות ובעוצמה בעיקר משנות התשעים ואילך: ישראל מציעה לפלסטינים הסדרי שלום כאלה ואחרים, והם משיבים בדחייה – אם במילים ואם בהתנעת 'אינתיפאדות' ופיגועים. כל מטפל זוגי היה עומד מייד על חוסר הסימטריה המובנה שבמערכת היחסים: ישראל מחזרת, הפלסטינים משחקים את הקשים להשגה. משחקים באש.
"הם רק רוצים לחיות בשלום, בדיוק כמונו", הייתה אחת האמירות הפופולריות בישראל, במשך עשרות שנים, במעגלים רחבים מאוד של החברה הישראלית, ויש לה אחיזה חזקה בהרבה במערכות ההנהגה שלה, מן הפקידות הממשלתית ועד לצה"ל. "כולנו בני אדם", האמינו בכל המרחב שבין תל-אביב לכפר-עזה, "ואם רק נתקן את עוולות הכיבוש / נסיר את המצור / נכבד אותם באמת" תתגלה האמת הזו, אמת של אנשים שרק מבקשים להביא לחם הביתה. האמירות הללו התנפצו ברעש גדול ב-7 באוקטובר, אבל אחרי ההלם הראשון הן שבות לצוץ בשיח.
ההיקף הציבורי של השותפים לתופעות הללו, והעוצמה הפסיכולוגית המתגלמת בהן –מלמדים שמדובר בפרדיגמה עמוקה, בעמדת-יסוד ביחס לסכסוך ולציונות. יש סיבות עמוקות לכך שאנו רוצים, רוצים מאוד, להאמין באשליה הזאת.
ב
למה ככה?
ההסבר השכיח ביותר לעמדה המבקשת להפוך את הפלסטינים לשוחרי שלום היא הרצון הטבעי והמתבקש, בוודאי של אזרחים במדינה מערבית, לשלום ולשקט. זהו הסבר שכיח, ובהקשרים רבים הוא בוודאי נכון – ובכל זאת, הוא אינו יכול להסביר בשום אופן את ההונאה העצמית ביחס לכוונות האויב. אם המטרה הייתה באמת הגעה לשלום, במובן של שקט ואי-לוחמה, היינו מתנהלים מתוך בדיקה מתמדת מה מסייע לשלום ומה מרחיק אותו. ההיסטוריה הישראלית כבר לימדה את כולנו ששלום במובן הזה – כלומר שקט והעדר איום – מושג כמעט תמיד דווקא מתוך עמדה תקיפה, ולא מתוך חתירה לפשרות. אז מדוע עדיין קשה להתפכח? מה בהיגיון של המרכז והשמאל הישראלי מוליך דווקא לשם, ואיזה פחד מונע מלצעוד בנתיב ההכרעה המביאה שלום?
ג
משבר הלגיטימציה
אני גוזר על מחשבותיי הפרדה חמורה, אכזרית, בין מניעיה הפנימיים של שיבת ציון לבין צידוקה כלפי הזולת. הכיסופים הם מניע, אך לא צידוק. צידוקנו כלפי יושביה הערביים של הארץ אינו יכול להישען על געגועינו שבכל הדורות.
אין למפעל הציוני צידוק אובייקטיבי מלבד צדקת הטובע הנאחז בקרש היחיד שבו יכול היה להיאחז ולהינצל. ודי בכך. כאן צריך להקדים עניין שעוד אשוב אליו: הבדל מוסרי עצום רובץ בין הטובע הנאחז בקרש ומסיט הצידה – ולו גם בכוח – את יושביו האחרים של הקרש – לבין הטובע המשתלט על הקרש כולו ומשליך יושביו האחרים המימה. והוא הנימוק המוסרי שמאחורי הסכמתנו העקרונית, החוזרת ונשנית, לחלוקת הארץ. והוא המרחק שבין ייהוד יפו ורמלה לבין ייהוד שכם ורמאללה. (עמוס עוז)[3]
עמוס עוז רואה עצמו כציוני, ומכיר בזיקה העמוקה של העם היהודי לארץ ישראל, כפי שהוא מציין בפסקאות שקודמות לפסקה זו. אך, בעיניו, העניין אינו רלוונטי לשאלת הצידוק מול הערבים. לעיתים אנשי הרוח הם שמנסחים את מה שהאחרים חושבים רק במעומעם. אינני רוצה להיכנס לדיון מוסרי, או היסטורי, על הטיעון של עוז כאן; אני רק מבקש שנבין את מה שגלום בתפיסה הזו – ואת ההשלכות שלה.
על פי עוז, הטובע רשאי להסיט הצידה את יושביו האחרים של הקרש; אבל אין הוא רשאי להשליך את יושביו האחרים המימה. ומה דינו של הטובע שלנו, אם יושביו האחרים של הקרש אינם משלימים עם הסטתם הצידה? מה יעשה אם הם רוצים שהוא יטבע? במקרה כזה, יש לטובע שלנו רק ברירה אחת: להגן על עצמו ולמנוע מהם לבצע את זממם. הוא יקיף עצמו בדוקרנים, אולי בשחפי-קרב, ויבנה 'קיר ברזל' וירטואלי סביבו, במטרה ששאר יושבי הקרש יבינו שאין להם סיכוי להפיל אותו וישלימו עימו. אבל מה יעשה כאשר יתברר שהם לא רוצים להשלים עימו? מה יעשה כאשר הוא מבין שעליו להיות ער ללא הפוגה, להשקיע את כל כוחותיו הדלים בהטלאת קרעי חליפת ההגנה שלו, לחיות 'על הקצה' כל העת?
אין ספק, כאשר הטובע שלנו גיבש לעצמו את האסטרטגיה המוסרית של 'לדחוק אבל לא להשליך', הוא למעשה הפך את עצמו לשבוי בידיהם של שאר יושבי הקרש. הם יכולים להשלים עימו – הוא יהיה מאושר, כמובן – והם יכולים גם להילחם בו ללא מצרים; אחרי הכול, הוא הגביל את עצמו מראש. הוא אורח שלהם.
זהו משל של מי שאינו יכול לנצֵחַ במערכה על הארץ.
ד
אנחנו לא רוצים לנצח
אנחנו רוצים לנצח – אבל רק במובן של הרתעה, של שקט, של דו קיום; אנחנו לא רוצים לנצח במובן של הכרעה. אנחנו לא רוצים להכריע, כי הפרדיגמה של הכרעה – כלומר 'לקיחת כל הקופה' ודחיקת אויבינו אל מחוץ לזירה – מרתיעה אותנו מוסרית, ומערערת אותנו מבפנים. אנחנו לא רוצים להיות אלה שבאו, כבשו והעיפו את ה'ילידים' לכל הרוחות.
התפיסה שלנו על עצמנו ועל הסכסוך היא לא שעלינו להביס את הערבים, אלא שעל הערבים להשלים איתנו ולחיות לצידנו. ואם המציאות לא מאפשרת את זה – הם לא רוצים להשלים איתנו ולחיות לצידנו – אנחנו ננסה להכריח אותה (את המציאות) ואותם (את הערבים). נכניס לפיהם את מה שאנו רוצים שיאמרו, נחפש "פרטנר" מתחת לאדמה, נדפוק את הראש בקיר ונחזור – העיקר שנמשיך לתחזק את הפרדיגמה שבה אנחנו "מנהלים" את הסכסוך באצילות, חותרים לדו-קיום, ולא חלילה מכריעים. זה אגב לא מוביל בהכרח לאצילות מוסרית: כדי לגרום להם להשלים איתנו, אנחנו מוכנים לנקוט אלימות קשה, ולתחזק מעגלי דמים במשך שנים ארוכות. כדי למנוע מהם לוותר ולברוח ולהביא אותנו להכרעה, אנחנו מוכנים לשתף פעולה עם כליאתם ולהכשיל כל ניסיון לפתרון אחר של הבעיה.
אחרי 7 באוקטובר, ישראל יכלה להכריע את עזה ולמוטט את חמאס במהלכים פשוטים ומהירים. למה לא עשינו את זה? כמובן, גם בגלל שאלות של תמיכה אמריקנית ובינלאומית. אבל לא רק, וכנראה לא בעיקר:
ה
"הם לא הולכים לשום מקום"
למה לא עשינו את זה? דווקא מפני שזה היה מכריע את הסיפור. את כל הסיפור הארוך. זה היה יוצר את ה'נכבה' השנייה, זו שבה מוכרע סופית שהארץ היא של היהודים, ושהערבים צריכים לחפש פתרונות מחוצה לה. וזה, חברים, דבר שאין לנו מספיק ביטחון עצמי מוסרי כדי לעשות. הארץ הרי אינה שלנו, ואנו זקוקים לקיומם כאן כדי להצדיק את קיומנו. נמשיך אם כן להקיז דם דורות, העיקר לשמר את האויב הערבי לידינו.
זה עניין דק אבל עמוק מאוד: חשוב לנו – ואני מכוון בעיקר לישראלים מן המרכז והשמאל – שיהיה כאן מיעוט ערבי, כדי שנוכל לומר לעצמנו שאיננו מדינת לאום (הנתפסת כנחותה ופגומה מוסרית) אלא מדינה מתוקנת 'אוניברסלית' שיש בה דו-קיום. זהו מין איתות מוסרי שלנו לעצמנו; והרצון שלא לנפץ את הדימוי העצמי הזה גורם לנו "להתאים" את המציאות אליו. אנו "חוגגים" דו-קיום גם במקום שיש נאמנות מוגבלת, "שוכחים" את הערבים כשמדברים על שוויון בנטל, ומעדיפים "להכיל" מידה של לאומנות וקנאות אסלאמית בתוכם.
ה"הם לא הולכים לשום מקום", אותו ביטוי הנשמע לא פעם בשיח על פתרון הסכסוך, איננו רק הכרה עגומה ומפוכחת במציאות קשה, אלא מעין ייחול פנימי לא מודע; אנחנו מעדיפים משחק שחלק מכלליו הוא ש"הם לא הולכים לשום מקום", משחק המאפשר לנו להמשיך לתחזק את התפיסה המוסרית שלנו על עצמנו.
ו
בזכות הנורמליות
ויש כאן עוד דבר. הרצון של הישראלים לראות את עצמם כאזרחיה של מדינה מערבית "נורמלית". אם בעבר, מדינה מערבית "נורמלית" הייתה מדינת-לאום – בהתאם לקווים שסימנו את קץ עידן המעצמות הרב-לאומיות במוצאי מלחמת העולם הראשונה, בעת שבה גם הונחו יסודותיה של ישראל – הרי שבעשורים האחרונים התגבשה במערב, ובייחוד באיחוד האירופי, גישה המזלזלת בלאומיות ומעדיפה לראות את המדינות כמסגרות אזרחיות רב-תרבותיות. על רקע זה ישראל בולטת במרכיבים הלאומיים והדתיים של זהותה, שלא ניתן להתכחש אליהם. היא לא נוסדה כאמנה חברתית של יושבי הארץ, אלא כמימוש מדיני של הציונות, כלומר של חזון לאומי, היסטורי ודתי, והציונות ממשיכה להיות רכיב מרכזי בזהות של אזרחיה ובהנעה שלהם לתרומה לה ולהגנה עליה.
החתירה ל'נורמליזציה' של ישראל כרוכה בהתכחשות-למחצה למהותה כמדינת לאום, ולהדגשת היסודות הרב-תרבותיים בה. גם במובן זה, חלוקת הארץ בין יהודים לערבים היא ערך ולא אילוץ – בעיני מי שמעוניין להתרחק מעולם מדינות-הלאום ולהימנות עם המרחבים הרב-תרבותיים. זו כמובן פנטזיה אסונית: חלוקת הארץ בין יהודים לערבים תשטוף את הארץ בדם ותדרדר את האזור כולו הרחק מאזורי השגשוג שהורגלנו בהם; אבל מה לא עושים בשירותה של פנטזיה.
ז
שורשים עמוקים
חשוב לומר, עם זאת, שהחולשה ביכולת לנהל מאבק לאומי נחוש מתכתבת היטב עם יסודות עמוקים של האופי היהודי – ועם הציונות עצמה. זו לא תקלה, אלא מאפיין עמוק ומופלא של הזהות היהודית. מצד אחד, היהודים הולידו, באמצעות התנ"ך, את המודל של לאומיות (בניגוד לאימפריאליות או שבטיות), אבל מצד שני, הלאומיות של היהודים מוגדרת מראש כבעלת ייעוד אוניברסלי. הציונות עצמה נולדה הישר אל חזונות של הבאת הקִדמה למזרח התיכון הנחשל, וכינון ישות מדינית שתביא ברכה אל כל סביבותיה.
ח
התפכחות – ואלטרנטיבה
אירועי שמיני עצרת תשפ"ד, או 7 באוקטובר 23', זועקים לנו שאיננו יכולים להמשיך עוד עם מדיניות שימור האויב. דו-קיום עם התנועה הלאומית הפלסטינית לא רק מחייב אותנו לחיות בתוך בועת-הגנה שוחקת ומגבילה, אלא גם מאיים עלינו קיומית. את המטרה של הבאת הפלסטינים להשלמה עם קיומנו עלינו לנטוש, ובמקומה עלינו לאמץ פרדיגמה אחרת – של ניצחון.
אחת התובנות המאלפות של המלחמה שפרצה בעקבות האסון בשבעה באוקטובר היא שתחושת צדקת-הדרך, ורוח הלחימה הנולדת ממנה, הן בעלות השפעה אדירה על יכולותיו של צה"ל. השילוב בין זוועות הטבח המחריד, שיצרו דה-הומניזציה לאויב (קריסת "הם רק רוצים לחיות טוב") והשיבו אותנו אל תודעה הישרדותית ונקמנית של מוצאי-שואה, לבין חלחול התובנה שישראל נתונה לאיום קיומי, הוליד רוח שכמותה לא נשבה במפרשי לוחמי ישראל כבר שנים רבות. וזו הביאה עימה אחוות לוחמים שגברה בקלילות על המתח החברתי החריף של השנה היוצאת, מגויסות עמוקה, ובכלל זה אורך רוח יוצא דופן למערכה ארוכה וסוג של גבורה טובת-רוח שאינה מוכרת לנו מחיי השגרה. ואולי חשוב מכול – האמונה העמוקה בצדקת המערכה הולידה מציאות פסיכולוגית הסותרת את המצופה: לוחמים המנהלים מערכה עקובת דם, הורגים ונהרגים, בלי שתיפגע עמוקות אהבת-האדם ואהבת החיים שלהם.
תסביך הלגיטימציה, שהופך את קיומם של הפלסטינים כאן למפתח מוסרי בעבורנו, אינו נחלת כל הישראלים. לישראלים רבים אין צורך בהצדקה חיצונית לציונות או ללאומיות היהודית. חזון שיבת ציון, או כינונה של ריבונות יהודית בארץ ישראל, הוא בעיניהם מעשה מוסרי ראשון במעלה, ומפתח של ברכה למזרח התיכון ולעולם כולו. הם אינם טובעים הנאחזים בקרש, אלא בנים השבים לארץ מולדתם ההיסטורית, גואלים אותה מהזנחה ומפיחים בה חיים . אכן, זו במידה רבה גם הפרדיגמה של הציונות שגילמו מנהיגיה, החילוניים ברובם, בשנותיה המעצבות וגם בעשורים הראשונים לתקומת ישראל. היא אינה מושתתת דווקא על אורח חיים דתי או על אמונות אזוטריות. אבל כיום, איכשהו, היא קיימת בצורה הבהירה ביותר במחוזות שצמחו מתוך האקטיביזם הציוני של דור הכיפות הסרוגות. מותר, אם כן, להקשיב.
האם שיבתנו למלחמה קיומית, אחרי אירועי הדמים המחרידים של שמיני עצרת, תאפשר לנו להשתחרר מההתנשאות המוסרנית ומפנטזיית הנורמליות נטולת-הלאום, ולשוב ולאמץ, בלב שלם, את ההיגיון הציוני העקבי, המנוסח כה יפה במגילת העצמאות? האם נשוב להתבונן במציאות בעיניים פקוחות, ונבין ששבנו אל נחלת אבותינו – לא כטובעים הנאחזים בקרש, אלא כיורשיה החוקיים של נחלה מבורכת, שנדרשים לכונן דווקא בה חברת מופת?
האם נעז לנצֵח?
