עמידה עם האדמה // דעת דוגלן
(הכותבת היא חניכה במחזור המייסד של אדם ואדמה בניצנה)
ט״ו בשבט הוא לא רק חג של עצים, הוא תזכורת לשורשים שלנו.
שורשים שלא תמיד רואים, אבל בלעדיהם שום דבר לא עומד.
הציונות לא נולדה מרעיונות מופשטים בלבד, אלא ממגע אמיתי עם האדמה:
ידיים שהתלכלכו באדמה, רגליים שצעדו בשבילי הארץ, ולב שהאמין שאפשר להצמיח כאן חיים.
האדמה הזאת ספגה דמעות של געגוע, זיעה של עבודה ותקווה של דורות שלמים.
והאדמה? האדמה ממשיכה בפריחה. חשוב שהקשר הזה לא יהיה רעיון רחוק אלא מציאות יומיומית. חובתנו להבין שהאדם לא עומד מול האדמה, אלא איתה.
כמו עץ, גם אנחנו לומדים לצמוח בקצב שלנו, לעבור חורפים קשים ולמצוא כוח להוציא עלים חדשים. העבודה בשדות, הלכלוך על הידיים והעייפות בסוף היום הופכים לשפה שקטה של שייכות ואחריות.
אהבת הארץ היא לא סיסמה, היא בחירה יומיומית להישאר, לטפח, לשמור ולהאמין. בט״ו בשבט אנחנו לא רק חוגגים את מה שכבר גדל, אלא מתחייבים למה שעוד יגדל כאן, בנו, באדמה הזאת, ובקשר העמוק שבין אדם ואדמה.
