לקריאה או להורדת הדף ללחוץ כאן . הלימוד לזכר אביב מאור, ילדת טבע מעין חרוד שנפלה בפיגוע על אדמת העמק, והובאה למנוחות בערב עשרה בטבת, יהי זכרה ברוך.
מתוך הפתיחה למנחה:
עשרה בטבת מציין לא את החורבן עצמו, אלא את תחילתו – את הרגע שבו מתחיל תהליך, שברגע אמת עוד לא ברור לאן יוביל. הרב שטיינזלץ מזכיר לנו כמה מסוכן להיכנס למהלך של הרס מבלי לעצור בזמן, וכמה קשה לזהות את הסוף כשהכול רק מתחיל. גלעד שגב מזמין לקחת את היום הזה לחשבון נפש בהווה: ברמה הלאומית, הקבוצתית והאישית. לזהות נקודות עיוורון ולתקן.
ביאליק, שיום הולדתו חל בעשרה בטבת, נותן קול נוקב למחלה פנימית של החברה: התפוררות, שנאת אחים ונטישת אחריות. מתוך הביקורת עולה גם כמיהה לריפוי ולסימני הבראה.
לבסוף, רבקה סקסונוב מציעה מבט של תקווה: כמו פנינה שנוצרת מפצע, וכמו טרסות שנבנות מקושי – השאלה היא מה אנחנו עושים עם המשבר. האם הוא פוצע ומפרק, או שאנחנו בוחרים להפוך אותו ליצירה ולתיקון.
מהלך הלימוד עובר אם כן מן ההתחלה ההיסטורית, דרך זיהוי העיוורון והמחלה, ועד השאלה המעשית והאישית: איך אנחנו, כאן ועכשיו, בוחרים להגיב למה שמתחיל? והאם מתוך הקושי אפשר להצמיח פנינה.
