פסח בענוה וחיבור לאדמה // צוריאל אסף
"כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח" מכריזים בפתחו של ליל הסדר, כל מי שרעב שיבוא ויאכל כל מי שזקוק שיצטרף לפסח, תמיד מצלצלות לי השורות האלו את מאמר הזמר העברי מכניס האורחים "מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם, מי שצמא ימצא כאן צל ומי באר", המבט העברי על החירות נפתח כמבט של הכנסת אורחים, מבט שמתחיל מהרובד הכי בסיסי הנשען על עצמאות מזון, על היכולת להזין את בני הבית ואת עובר האורח. זה מבט שפונה אל הזולת, אבל גם מחובר לאדמה, מבט שעומד על ענווה שמניעה לפעולה. בליל הסדר כולנו מסובין על שולחנם של חקלאי הארץ המגדלים עבורנו את המזון העולה על שולחננו, חקלאים במובן הזה הם שליחי החירות שלנו, בסיס של עצמאות פשוטה.
סערת המלחמה הדגישה את התלות שלנו בחקלאות המקומית אבל גם את הקשרים העמוקים של הציבור כולו שהתנדב בהמוניו אל החקלאים ואל הארץ. בתפילה העברית חוזר הביטוי "מוציא אסירים, ופודה ענוים" מתוך תקוות השחרור לחטופים והנעדרים, מצאו ישראלים רבים רגעי פדות בקריאת 'הנני' של התגייסות לסיוע לאחרים. אצל הרב קוק קראתי פעם "הנני הוא לשון ענווה". בהיענות ובהתנדבות, ובכל התייצבות למען אחינו, נקודת המוצא היא של ענווה, וזו עצמה מורגשת לנו חזרה כפדות, ותנועה אל החירות ואל העצמאות. גם שורת התפילה "ונפשי כעפר לכל תהיה" מחזירה את תנועת החרות אל הענווה ואל החיבור אל האדמה. לכאורה לעסוק בענווה זה לא פשוט, ואמנם קל לגלוש מדיבור כזה אל גאוותנות ריקה, אבל כנגד זה כותב הרב קוק "הענווה והשפלות האמתית מוסיפה בריאות וכח, והדמיונית מחליאה ומעציבה, על כן יבחר לו האדם מדת הענוה והשפלות בצורתה הבהירה למען יחזק ויאמץ". שנזכה לענווה אמיתית, לחיבור לעפר, להתייצבות לסיוע, ומתוך כך שנדע גם פדות וחירות בכל המעגלים ובכל החזיתות.
