פרשת דרכים: תקומה או אבדון

פרשת דרכים: תקומה או אבדון// אבשלום גינוסר

טבח 7 באוקטובר יצויין בוודאי בספרי ההיסטוריה לא רק כטראומה לאומית יוצאת דופן אלא גם כפרשת דרכים במסע הלאומי הישראלי, קרי המסע הציוני. הטראומה הלאומית מובנת מאליה ובבסיסה המוות הנוראי ביישובי העוטף, החטיפה והשבי ארוך הימים של אזרחים לא מוגנים, הכיבוש, החורבן והנטישה של יישובים בדרום ובצפון, ומלחמת ההתשה הלא מוכרעת בעזה ובגליל. הטראומה הזו משותפת לכל הישראלים, תהא עמדתם האידיאולוגית והפוליטית אשר תהא, ובוודאי תיחרט ככזו בהיסטוריה של העם היהודי. לעומת זאת, להתמודדות עם פרשת הדרכים במסע הלאומי, שבאה לידי ביטוי בשבר אידיאולוגי, רוחני, ולעיתים גם אמוני, אין ביטוי אחיד בקרב כל חלקי החברה הישראלית, למרות ההשלכות מרחיקות הלכת שיש לשבר הזה על עתיד המפעל הלאומי.
מאמר זה עוסק בפרשת הדרכים הזו והטענה העיקרית בו היא כפולה: ראשית, שבדור האחרון סטינו מנתיב הציונות המקורית, ושנית – הצורך המיידי לחזור אל הנתיב הזה אם איננו רוצים לעמוד בפני חורבן המפעל כולו. נקודת החולשה בטענה הכפולה הזו היא העובדה שכיום – בניגוד לעבר הרחוק יותר – אין הסכמה על מהו "נתיב הציונות המקורית" וכתוצאה מכך גם אין הסכמה על הדרך לחזרה אל מקורות הציונות. אנסה כאן להציג את תפישתי בשתי סוגיות אלה.
בצורתה הפשטנית ביותר, מהותה של הציונות כתנועה הלאומית של העם היהודי, הייתה הקמתה של ריבונות יהודית במולדת ההיסטורית תוך חזרתם של היהודים מכל קצוות תבל אל המולדת הישנה- חדשה. מכאן גם שמו של הרומן של הרצל "אלטנוילנד" – ארץ ישנה חדשה. אך עיון מעמיק יותר בכתבים הציונים הראשונים מלמד אותנו שאבות הציונות ראו בחזרה אל המולדת ההיסטורית ובהקמת הריבונות היהודית בה, שני נדבכים בסיסים המהווים מסגרת בלבד לאידיאולוגיה הציונית. לתוך מסגרת זו הם יצקו יסודות נוספים שאמורים היו לעצב את אופיה ומהותה של המדינה היהודית הריבונית ולהיות חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה הציונית. יסודות אלה קיבלו עם השנים ביטוי מעשי יותר עם חיבור מגילת העצמאות כמסמך היסוד של מדינת ישראל ומאוחר יותר, היסודות הללו באו לידי ביטוי גם בחוקים שונים שחוקקה הכנסת, בעיקר בחמשת העשורים הראשונים מאז הקמת המדינה. על דרך הקיצור המתחייבת ממסגרת מאמר זה, אפשר לקבץ יסודות אלה לשבעה עיקריים:
היסוד הראשון – היותה של המדינה היהודית ביתם של כל היהודים החפצים בכך. הביטוי המעשי של יסוד זה הוא כמובן חוק השבות וקליטת קהילות יהודיות שלימות ופרטים יהודים בודדים לאורך כל שנות קיומה של המדינה;
היסוד השני – המדינה היהודית היא מדינה בעלת משטר דמוקרטי שאופיו ליברלי ופלורליסטי. היסוד הזה בא לידי ביטוי הן במגילת העצמאות, הן בשורת חוקים של הכנסת, שמבטיחים זכויות אדם וזכויות אזרח לכל, והן בשורת אמנות בינלאומיות שישראל חתמה עליהן;
היסוד השלישי – מדינת ישראל מבטיחה ביטחון פיזי לתושביה ומגינה בדרכים שונות גם על היהודים בתפוצות. הביטוי המעשי של יסוד זה הוא בעיקר בהקמת צה"ל ושאר מערכות הביטחון, כולל היכולת הגרעינית והיכולת המודיעינית;
היסוד הרביעי – המדינה תיזום הקמת יישובים יהודים ברחבי הארץ. היסוד הזה בא לידי ביטוי עוד לפני קום המדינה בהקמתם של ישובים רבים, בעיקר כפריים )קיבוצים ומושבים(, ובעיקר בגבולות הארץ, והמשיך לאחר הקמת המדינה בהקמתן של "עיירות הפיתוח" שתרמו רבות לקליטת העליה
הגדולה של שנות ה-50 וה-60;
היסוד החמישי – ישראל תחתור להשגת הכרה של – ושלום עם – כל שכנותיה הערביות. יסוד זה בא לידי ביטוי הן במגילת העצמאות, הן בקווי היסוד של רוב ממשלות ישראל שהוקמו בעשורים הראשונים של המדינה, וכמובן – בהסכמי השלום שנחתמו עם מצרים וירדן, ולאחרונה, גם ב"הסכמי אברהם";
היסוד השישי – ישראל תתנהל בעולם כחברה שווה ומקובלת במשפחת העמים. יסוד זה בא לידי ביטוי במערכת העניפה של יחסים דיפלומטיים שיצרה המדינה כבר בשנותיה הראשונות, הן עם מדינות בכל רחבי העולם והן כחברה באירגונים בינלאומיים;
היסוד השביעי – ישראל תתקיים ותתנהל כחברה צודקת ושיוויונית לכל אזרחיה. היסוד הזה בא לידי ביטוי בהקמתן כבר בראשית ימי המדינה של מערכות הרווחה, החינוך והבריאות הממלכתיות, שפעלו לאורך שנים רבות ברוח הערבות ההדדית היהודית.
אני סבור ששבעת יסודות הציונות הללו (שהוצגו כאן ללא קשר לחשיבותם היחסית) ביטאו במשך שנים רבות את רוחה של מדינת ישראל ואף שיקפו במידה רבה את ה"ביחד" הישראלי, תוך התגברות על המחלוקות האידיאולוגיות והפוליטיות ששררו בתנועה הציונית ובמדינת ישראל מאז ומעולם. ובמילים פשוטות יותר: יסודות אלה היו מקובלים במשך עשורים רבים על "ימין" ו"שמאל", על "חילונים" ו"דתיים", על "קפיטליסטים" ו"סוציאליסטים". עם זאת, שתי קבוצות אוכלוסיה בתוך ישראל היו מלכתחילה חריגות בכך שלא קיבלו על עצמן את היסודות הללו: הקהילות החרדיות והאוכלוסיה הערבית-ישראלית. בצד הפורמלי, חברי שתי קבוצות אלה הם ישראלים כמעט לכל דבר ועניין, אבל מבחינה אידיאולוגית-ערכית, הם כמובן אינם רואים עצמם כשותפים למפעל הציוני וחלקים נרחבים בקירבם אפילו עויינים למפעל הזה. הרוב הציוני במדינה, יכול היה להתמודד בעזרת מימוש שבעת יסודות הציונות עם ההתנגדות של שתי הקבוצות הלא ציוניות הללו שחיו לצידו, כמו גם, להבדיל, להתמודד יפה במשך שנים רבות עם ההתנגדות של המדינות הערביות שסביבנו ועם ההתנגדות הפלשתינית ביהודה, שומרון ועזה.
לא עוד! משהו קרה בשנים האחרונות ושיאו הוא טבח 7 באוקטובר. קשה להגדיר את ה"משהו" הזה, אבל הביטוי שלו, לדעתי, הוא החלשת הזיקה בין הישראלים לבין שבעת עקרונות הציונות, או חלקם. התרחקות ונטישה זו הן הבסיס למצב הנוכחי, שלטעמי הוא מצב "פוסט-ציוני", כפי שיוסבר בהמשך.
אחת הסיבות לכך הוא השינוי הדמוגרפי, בעיקר בהקשר של האוכלוסיה החרדית, שבדור האחרון השיעור שלה בכלל אוכלוסיית המדינה הולך וגדל וכתוצאה מכך גם שיעור השפעתה על מהלכיה ואופייה של המדינה. העימות סביב שאלת הגיוס ולומדי התורה הוא אחד משיאי ההשפעה הזו וההתרחקות משני יסודות ציוניים: הבטחת הביטחון הפיזי והערבות ההדדית.
סיבה נוספת להתרחקות מבסיס הציונות היא שינוי רעיוני שחל דווקא בתוך קבוצה ציונית חשובה, הדתיים הלאומיים. קבוצה זו היתה שותפה לחילונים שייסדו וייצבו את המפעל הציוני ולערכים הבסיסיים של התנועה הציונית, אולם בדור האחרון רבים בתוך קבוצה זו שינו יחסם לחלק מהיסודות הציוניים, בעיקר – להיבטים הדמוקרטים והליברלים ולאופי הפלורליסטי של המדינה, אבל גם ליסוד של חתירה לשלום עם השכנים. אין בכך כדי לומר שהציונים הדתיים אינם רוצים יחסי שלום עם הערבים, אולם, הם מעלים על נס את יסוד ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל ההיסטורית על חשבון ערך השלום וערך התנהלותה של המדינה כחברה מקובלת במשפחת העמים.
ההתרחקות מיסודות הציונות אינה פוסחת גם על קבוצה מרכזית אחרת בציבור הציוני, שמאופיינת בעיקר באנשים חילונים ומשכילים. רבים בקבוצה זו התרחקו בעיקר מהיסוד השביעי – קיומה של חברה צודקת ושיוויונית. מתמיכה במערכות החברה הממלכתיות – חינוך, בריאות ורווחה – עברו
חברים בקבוצה הזו לתמיכה ביוזמה החופשית המוחלטת בכל מערכות החיים, ובכך תרמו להגדלת הפערים החברתיים והכלכליים בחברה, להרחבת אי-השיוויון, ולאובדן הסולידריות החברתית.
בלשון יותר מפורשת: מדיניות בלתי מתפשרת של התיישבות ביהודה ושומרון על חשבון מתן סיכוי להסדר עם השכנים הפלשתינים ]על בסיס מה ההנחה שיש קשר ולו מקרי וקלוש בין השניים???? והרי הסכמי אברהם מלמדים על ההפך הגמור[, מתן עדיפות לכוחות השוק בניהול המשק והחברה
על פני מדיניות רווחה הוגנת, מתן פטור גורף לקהילה החרדית מגיוס ומכניסה לשוק העבודה, העדפה חוקית מפורשת של היהודים על פני האזרחים הלא-יהודים, וזילזול בעמדות העולם הדמוקרטי-מערבי באשר לפיתרון הרצוי של הסיכסוך עם העולם הערבי – כל אלה הן תופעות המעידות על התרחקות קבוצות אוכלוסיה שונות מהיסודות הבסיסיים של התנועה הציונית ומהנחות היסוד שעל בסיסן הוקמה המדינה. לטעמי, התרחקות זו היא "פוסט-ציונות", כל קבוצה וה"פוסט-ציונות" שלה. כל אחד מהפוסט-ציונים אמנם מצהיר שהוא "הציוני האמיתי", אבל למעשה התמקדות של כל אחת מהקבוצות רק באחד מיסודות הציונות וזניחת יסוד או יסודות אחרים מאלה שנסקרו כאן – היא ה"פוסט-ציונות", כי אין מימוש של הציונות ללא מימוש של כל יסודותיה. התרחקות כל קבוצה למצב הפוסט-ציוני שלה גורמת לקרע עמוק בין הקבוצות השונות, לאובדן ה"ביחד" הציוני, ולמעשה – לחיסול היכולת של המדינה היהודית לממש את מטרותיה הבסיסיות. 7 באוקטובר וכל מה שאירע שנה לפניו ושנה אחריו )זמן כתיבת שורות אלה( – זו ההוכחה הטובה ביותר שפוסט-ציונות, במובן שאליו אני מכוון כאן, הוא מתכון בדוק לחיסולה של מדינת ישראל ושל הרעיון הציוני. ולראיה, שבמצב הנוכחי, ישראל היא המקום הלא בטוח ביותר בעולם עבור יהודים, שרבים חשים שישראל כבר אינה חברה דמוקרטית-ליברלית, שהיא אינה מצליחה לקיים בתוכה ערכים של צדק ושיוויון, שהערבות ההדדית בתוכה עומדת בסימן שאלה, ובוודאי שישראל כבר אינה מקובלת היום בחלקים רבים של העולם בכלל, והעולם הדמוקרטי-מערבי בפרט, כחברה "רגילה" במשפחת העמים.
האם הכל אבוד? האם באמת הרעיון הציוני שובק חיים לנגד עינינו? לדעתי, אנחנו עומדים בפני הרגע האחרון לתיקון וזה עדיין תלוי בנו. הדרך לתיקון מונחת מול עינינו: חזרה ליסודות התנועה הציונית.
לכל היסודות. אמנם אין סתירה מובהקת בין היסודות השונים, אבל בנקודות שונות בהיסטוריה יש צורך לאזן ביניהם, ואנחנו נמצאים עכשיו בנקודה היסטורית כזו. לכן, המשימה שלנו – כיהודים ציונים החיים במדינת ישראל – היא לחזור לבסיס ולאזן בין היסודות השונים ולא לוותר על אחד או יותר מהם. יש לכך, כמובן, מחירים. כל אחת מהקבוצות, שעדיין חפצות בקיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית, חייבת לוותר על ההעדפות שעשתה בשנים האחרונות בין שבעת היסודות. יש להכיר בכך שלכל אחת מהקבוצות המרכיבות את החברה שלנו יש העדפות שונות, אבל ויתור עליהן יביא לכך שנוכל שוב לחיות יחד, לאחות את הקרע, ולקיים את האידיאל הציוני המשותף. אנחנו חייבים לחזור להיות מסוגלים להבטיח ביטחון לכל יהודי, אנחנו חייבים להיות צודקים בתוכנו מבחינה חברתית, ואנחנו חייבים להיות מקובלים בעולם כמדינה וכעם. "ויתור" אינה מילה גסה ובוודאי כשהמטרה כל כך חיונית. זוהי פרשת הדרכים שבה אנחנו ניצבים כרגע, לדעתי: תקומה או אבדון. [או בעברית פשוטה: קבלו את עיסקת החטופים, אפשרו לחמאס להשתקם, ונתראה בטבח הבא…]