צחוק חקלאי

תְּמוּנַת-נוֹף / משה טבנקין

שַׁחַק אָפֹר. גֶּשֶׁם-זַעַף נִתָּךְ,
סוֹחֵף וְשׁוֹטֵף וְשׁוֹקֵק,
וּבְלֵב הַשָּׂדֶה נִצָּב לוֹ פַּלָּח,
נִצָּב לוֹ פַּלָּח בְּלֵב הַשָּׂדֶה
וְצוֹחֵק.

לְאִטּוֹ הוּא מֵרִים אֶת פָּנָיו לַמָּרוֹם
וּמוֹשִׁיט אֶת כַּפּוֹ כִּמְבָרֵךְ.
מִשְּׂעָרוֹ הַגֶּשֶׁם יִקְלַח וְיִקְלַח,
בְּלֵב הַשָּׂדֶה נִצָּב לוֹ פַּלָּח –
וּמְחַיֵּךְ.

כְּאָב הַסּוֹלֵחַ לִבְנוֹ הַשּׁוֹבָב
כְּאֵם לְתִינוֹק שֶׁבַּחֵיק –
בְּלֵב הַשָּׂדֶה פַּלָּח לוֹ נִצָּב,
מַבִּיט הוּא בַּגֶּשֶׁם הַזָּב מִבְּגָדָיו
וְצוֹחֵק.

משה טבנקין היה משורר, מחנך ולוחם. איש קיבוץ עין חרוד.

לשיחה:

• מה הלך הרוח של השיח? לאיזה שורה התחברתם?
• שתפו בחוויות גשומות ומצחיקות כאלו ישר מהשטח.