לא פעם בקיץ// קיץ חקלאי בין קציר לקץ השנה, מאת צוריאל אסף
הקיץ העברי הוא עת ההבשלה, מועד לחשבון נפש על האחריות שלנו לצמיחה, וחגיגת הפרי שאנו אוספים בתום מסע גלגל הפעילות השנתי, העונה המשתרעת מקציר השדות ועד בציר ואסיף יבולי העצים, היא הזדמנות להקיץ ולהוקיר, בחום שהוא גם צורה של אהבה.
המילה 'קיץ' בשפה העברית, מתקשרת למילה 'קץ'- שפירושה סוף, או לקץ היבול שמכונה 'קציר'. יתכן גם שהמילה במקורה הינה תיאור פעולה על משקל – דַּיִשׁ, או צַיִד. ומשמעותה אסיף פרי ובייחוד תאנים. כך למשל בפסוק מהנביא: “וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם” (ירמיהו מ, י). גם לשון חכמים מובאת המימרא: "הנודר מן הקיץ, אין אסור אלא מן התאנה בלבד." ואכן המילה באה בתקבולת ל’קציר’, כמו בפסוק “עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ” (ירמיהו ח, כ).
בלוח השנה העברי מיד לאחר חג האביב אנו מתחילים בספירת 'ימי העומר' המלווים את תהליך הבשלת יבול השדות עד הקציר וביכורי הפרי הראשונים בחג שבועות. ימי הספירה מלווים בחמסינים (של חמישים ימי הספירה) ובדאגת עובד האדמה ליבול בשטח. העונה ההפכפכה עשויה לפגוע בפריחת העצים ובחנטת הפירות שיינזקו בתנאי רוחות שרב, ןכן להביא להרקבת יבולי השדה בשל ממטרים עזים אחרי קציר היבול שטרם נאסף. דאגת עובד האדמה בתקופה זו היא הרקע החקלאי והרגשי למנהגי האבלות של ספירת העומר, מנהגים שהם ביטוי לאחריות ולחשבון הנפש שמעוררת העונה בלב עובד האדמה. את ההוקרה על היבול שנאסף חוגג החקלאי בחג הביכורים בשבועות. בתוך כדי "ימי הספירה" האלו משתלבים גם חגי הלאום ובהם: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום העצמאות, ויום ירושלים. אלו מהווים יחד תזכורת מכוננת למכלול היבטי הקשר של העם אל ארצו. קשר שהוא הקרקע לכל צמיחה אישית ולאומית שנבקש לחולל.
בהמשך העונה ככל שמתמלאים הגרנות ומחסני התוצרת, והחום מכביד על הארץ, מתעוררים שוב ימי דאגה ואחריות שמקבלים הד במנהגי האבלות של ימי בין המצרים בשיא עונת הקיץ, זו דאגה שקיבלה ביטוי 'בשריפות האסמים' שהיו חלק מתהליכי חורבן הארץ בדורות קודמים. עם תום השרב הגדול נחגג חג הבציר של ט"ו באב המסמל כבר את 'שבירת' כוחה של השמש ואת בשורת הסתיו המתקרב מחדש. כאן כבר מצרפים להודיה את היין הצעיר ופירות הגפן, שהם ביטוי ליופי הייחודי של אהבת הארץ.
כמקבילה לתהליכי סיום שנת הלימודים וליציאה לחופשה השנתית, מהווה עונת הקיץ החקלאית מראה רבת משמעות. היא עשויה לשקף לנו את הדאגה והאחריות המוגברת המוטלת על כתפינו, בעודנו אוספים לסלי הלב את פירות העמל והצמיחה של השנה שאנו משלימים. לקראת הקיץ אנו שואלים את עצמנו מה מבשיל בנו? מהו הפרי שנאסף? אלו תהליכים תובעים מאתנו תשומת לב מיוחדת בתהליך הקציר והקטיף בכדי שנוכל לצמוח מהם קדימה, להמשך הדרך, להמשך החיים.
נסיים באחד מהתיאורים הכי מתוקים של לילות הקיץ בזמר העברי, מילות שיר מוכר לרבים שכתבה רחל המשוררת החלוצה שכתבה:
"לֹא פַּעַם, בַּקַּיִץ, עִם רֶדֶת הַיּוֹם,/ לְאוֹר הַשְּׁקִיעָה הַדּוֹעֵךְ,
הָלַכְתִּי אֵלַיִךְ וְעֵת אֲרֻכָּה/ הִקְשַׁבְתִּי לְקוֹל זִמְרָתֵךְ"
הבית הפותח של השיר הזה מתקשר ישירות לאווירת סוף הקיץ, סוף היום, סוף השנה. לתדר שעולה ממנה בצניעות, ברוך, בקשב. בבקשה לניסוח רגשי ולא תמיד מילולי של הזמר העולה מן הבית מן החדר, של חשבון הנפש הבודדת של האדם מול עצמו, מול חברו. ושל ההוקרה לקשב הזה, המאפשר לנו לאסוף פנימה את הצמיחה האישית שלנו, את פירות השנה שהנה חולפת ותמה.
הקיץ הזה הוא הזמנה להגיע אל השטח. בואו בהמשך למבצע הצלת החקלאות הישראלית אותו ליוו כבר מאות אלפי מתנדבים שבאו לשטח לאורך חודשי המלחמה. מתנדבים שהגיעו מכל קשת החברה הישראלית הושיטו יד והצילו משקים רבים ויבול שאין לו תחליף. הרבה העבודה שביצענו בשטח לאורך השנה מתנקזת "לעונה הבוערת" בה דרושות ידיים רבות בסיוע בקטיפי הפרי, ובעבודות רבות נוספות. הצטרפו אלינו בשטח "לקצור" ולהוקיר את הדרך הזו, בה צעדנו השנה כל החברה הישראלית יחד.
