קשה לאהוב מה שקשה // גפן הילה דותן
מי אוהב לעבוד קשה? בתור ילדה לא אהבתי לעבוד קשה. היה בי פחד מעבודה קשה. לא הייתי עושה שיעורי בית, או מסדרת את הבית ובטח שלא עוזרת בגינה.
"אז איך יצא שהגעתי לאדם ואדמה?!" (זה סיפור לפעם אחרת:) הרי כל המקום הזה בנוי על עבודה קשה, על התגברות ועל למידה מהתהליך. עישוב, דילול, שתילות, גיזומים וזה לא הכל.
במבט לאחור, אני מודה על שהגעתי לאדם ואדמה. כעת אני מבינה את המשמעות הגדולה של עבודת צוות ועבודה קשה, המובעים בארבע מילים: " הזרעים בדמעה ברנה יקצרו." (תהילים קכ"ו)
כשיוצאים לשדה – חם, קשה, שובר גב ורגליים – זורעים בדמעה.. אבל עושים את זה יחד. וכשבסוף רואים את הגידולים פורחים ומניבים פירות, מרגישים את הסיפוק שבצמיחה האישית והמשותפת.
ואז – קוצרים ברינה. היום, עבודה קשה כבר לא מפחידה אותי. היא ממלאת אותי בחיים, בסיפוק, באושר. גם עבודת הצוות לאורך ארבע השנים, בין החניכים לצוות, בין החניכים לחקלאים ובתוכנו.
להיות חלק מקבוצה, לתת, לקבל, לסמוך – היא כבר לא רק מילה יפה, אלא דרך חיים. וזו אולי המתנה הכי גדולה שקיבלתי כאן.
(הכותבת היא מתנדבת בחקלאות מתיכון מאדם ואדמה בגולן)
לשיחה:
- מה אפשר לאהוב בעבודה קשה לפי הקטע? מה מרוויח מי שמתמסר לעבודה קשה?
- שתפו בחחיות של עבודה קשה, מה הרווחתם מהן?
