א. זמן ישראלי חדש-ישן
היום, היום הזה ממש, אנו בעיצומו של הווה ישראלי חדש. הווה המתחיל באבחת רשע חדה, בשעה 06:29, בדיוק מקפיא דם.
מחד גיסא, זהו זמן בו מתגלה בבהירות ובחדות האדם במלוא שפלותו ובמלוא נשגבותו. זהו זמן בו מתגלה המאבק הקמאי בין השטני לאנושי, בין הטוב והרע, כאשר למרות זמננו הפוסט מודרני, אין עוררין מי כאן הטוב והצודק ומי הרע והאכזר.
ומאידך גיסא, זהו זמן שערפל הקרבות מכשיל את נסיונותינו לחדור בעדו ולנסות להבין מה צופן העתיד. זהו זמן בו מאמצינו לקבוע מסמרות, ליצור לעצמנו בסיס להיאחז בו, ולהבין כיצד להתנהל ביום יום – אישית ולאומית – נכשלים שוב ושוב.
ההוויה הכפולה הזו, של ראייה חודרת ומביטה ניכוחה יחד עם תחושות של אי ידיעה ואיום מפני הצפוי לנו – שיש בה כדי לערער כל אדם וחברה – הייתה נחלתנו גם בתש"ח.
מה שקורה לנו מאז השבעה באוקטובר, וככל הנראה ימשיך ויהיה נחלתנו גם בעתיד לבוא, הוא שנה תָשָׁ"חִית.
ב. מה בין תש"ח לימינו?
גם אז חגגנו. את מעגלי ההקפות בבתי הכנסת החליפו מעגלי ההורה ברחובות עת בן גוריון הכריז בה"א באייר תש"ח על הקמת המדינה. וכאז, כן עתה, באיבחה חדה נכנסו חמשת צבאות ערב למלחמה בנו.
המלחמה ההיא ארכה כשנה וחצי ובמהלכה איבדנו אחוז אחד מהיישוב היהודי בארץ-ישראל, כ – 6,000 הרוגים, מתוכם כ – 2,400 אזרחים. המלחמה הנוכחית עודה נמשכת וכבר עתה גבתה מאיתנו 1,400 חללים, רובם אזרחים, חלקם נשים, זקנים וילדים.
במלחמה ההיא התפנו כ – 60 אלף יהודים מישוביהם[2], משמע 10% (!) מהאוכלוסיה היהודית בתש"ח היו מוגדרים היום כ"פליטים בארצם". במלחמה הנוכחית פונו מבתיהם כ – 130 אלף ישראלים המהווים פחות מ – 2% מתושבי מדינת ישראל.
בשנת תש"ח התפרץ הסכסוך הלאומי בין היהודים והערבים במלוא עוזו, מי פניו לשלום ומי להשמדה. מי המוכן לפשרה והכרה הדדית ומי לא. גם בימינו, ממשיך הסכסוך בין שני העמים וגילה את פניו השטניות של החמאס.
שלוש שנים לאחר אושוויץ, זכר השואה הטרי צרוב היה בתודעה ובזרועותיהם של הניצולים וגם כיום, מעשי האימים של מחבלי החמאס שבים ומזכירים בחוסר אנושיותם את הנאצים.
כאז כן עתה, קדמו לשנה התָשָׁ"חִית, תהליכי הקצנה, קיטוב ושנאה בין המחנות הפוליטיים. ריחה של מלחמת אזרחים עמד באוויר הדליק מתקופת "הסזון" ועד הפגזת האוניה "אלטלנה" ליד חופי תל אביב. גם למלחמה הנוכחית, קדמו השיטנה והתיעוב הפוליטיים שפעלו במלוא אונם ואיימו לפורר את החברה הישראלית מבפנים, בעיקר מאז כינונה של הממשלה הנוכחית עם ההכרזה על הרפורמה המשפטית.
במהלך מלחמת העצמאות, הגיע יגאל ידין (סוקניק), אז ראש אגף המבצעים של "ההגנה", לפרוס בפני הממשלה הזמנית את תמונת המצב ונשאל לגבי הערכתו את סיכויי הנצחון ועל כך ענה: "פיפטי פיפטי".
התמונה הקטסטרופלית שנגלתה לנגד עיננו הלא מאמינות באותה שבת נוראית מזכירה את תחושת האימה של אזרחי המדינה שזה עתה נולדה.
תחושת הבטחון הקיומי של רבים בתוכנו, מקרב יישובי העוטף ובכל הארץ, התערערה עד היסוד, עד כדי איבוד הבטחון והאמון שביכולתה של המדינה, לעמוד בהבטחה הציונית להוות מקלט בטוח לעם היהודי, אך להבדיל (!), ביום שלמחרת השבעה באוקטובר, ידע צה"ל לקום ולהשיב מלחמה שערה ולהחזיר את תחושת הבטחון שלנו.
ג. מה ניתן ללמוד מתש"ח? [3]
ראשית, יש להסיר כל רומנטיקה מהעבר.
למידה משמעה, ראייה מפוכחת ולא מעריצה. למידה כזו, יש בה כדי לָבֹר את המוץ מן הבר, את הראוי לשמר ולהותיר במרתפי הזכרון, את שאינו.
למידה משמעה, מדרש עדכני על שסייע לנו להקים מדינה, למידתו ודרישתו לימינו. מן הסתם, לא כל מה שעבד עבורנו אז, רלוונטי לימינו.
זאת יש לזכור, כי דווקא יום צרה, תוכחה ומצוקה, הוא-הוא המשבר, אותו פתח רחם הנשבר וממנו תבוא הלידה.
מתוך אֵימֵי מלחמת העצמאות, השכול העצום ואי הידיעה הנורא, נולדה המדינה. חבלים עשויים להביא לחבלה אך יש והם יכולים להביא ללידה. לחיים. חבלי לידה. זה בעיקר תלוי בנו, המיילדים.
האם מתוך אֵימֵי המלחמה הנוכחית וערעור מוסדות ארץ תיוולד החברה הישראלית חזקה וטובה יותר?
איננו יודעים.
אך אם יש ללמוד ולו עניין אחד מתש"ח, הרי זו המסקנה כי זה בידינו, משמע בידי החברה האזרחית, בידי יחידים וארגונים התנדבותיים, כפי שהייתה כל החברה היהודית בתש"ח, טרם היות המדינה.
במובן זה, יש לנו מקור השראה פורה ופתח לתקווה.
אילו פעולות והלכי רוח סייעו לנו בתש"ח שיתכן ועשויות לסייע לנו כיום?
ד. חלוציות
ה"יש" שהוליד את המדינה הייתה החברה היהודית. ללא היא, לא הייתה קמה המדינה. החברה קדמה למדינה. אין בכוחם של הסדרים בינלאומיים ושל כוחות צבאיים להקים מדינה. הירתמותו המפעימה של היישוב העברי להקמת מדינתו, באה לידי ביטוי בהעמדת החלוציות, כדגם הפעולה הראוי וההכרחי כאחד, לשם הגשמת המדינה שבדרך.
הפעולה החלוצית, על היחידים והארגונים שבה, ראוי שתשמש מקור השראה ולימוד לימינו. מה סוד כוחה המגייס יחידים למשימות לאומיות מאתגרות? מנין נובעות תעצומות הנפש החלוצית הדורשת התמסרות של "תלם ארוך"? מהי אותה עמדה נפשית חלוצית מיוחדת והאם היא יכולה להתקיים גם בימינו? מה תפקידה של החלוציות בזמן שכבר יש מדינה שלקחה, בפועל, את כל אותן משימות שהחלוציות העברית העמיסה על עצמה עד הקמתה?
זאת יש לזכור, כי החלוציות הממלכתית, בנוסח בן גוריון, נכשלה. הצעירים לא באו. יש ללמוד מכך על יצירה וחיזוק ארגונים שיתווכו בין המשימות הלאומיות לבין היחידים-החלוצים, בדמות תנועות מיישבות, תנועות-נוער וכד'.
ה. התיישבות
בעוד שבמלחמת השחרור רוב המפונים היו מערים במרכז הארץ (חיפה, יפו וירושלים) הרי המפונים בישראל 2024, רובם ככולם מהנגב והגליל.
חיזוק ההתיישבות בגבול הצפון ובעוטף עזה, יתאפשר לא רק בחזרתם המיטבית של המפונים, אלא בקריאה מחודשת לקהלים שהדירו עצמם משאלות של התיישבות, בעיקר קהלים חילוניים, אשר התיישבותם דווקא באזורים אלה, יש בה כדי לחזק מעשית וסמלית את המתיישבים הוותיקים ואת מדינת ישראל בכלל.
יתכן ולפנינו רגע היסטורי מכונן הקורא תיגר על דפוסי ההתיישבות הרגילים של הישראלים, המאופיינים במגורים ועבודה במרכז אל אפשרות מעבר למחוזות הדרום והצפון, תוך השקעות מאסיביות של המדינה בתחומי המגורים, התעסוקה, החינוך, התחבורה ועוד.
יתכן וברגע מיוחד זה, תתרחש האפשרות לכונן מחדש את הברית בין הציבור החילוני לאתוס ההתיישבות, אשר נתפס כשייך למגזר הציוני-דתי ולשטחי הגדה המערבית גרידא.
את הקריאה להתיישבות יש לעגן כצו השעה וכצורך לאומי ולא רק כהטבת תנאים. זהו זמן לשילוב התודעה הבורגנית עם זו החלוצית.
ו. גאולת הפוליטיקה
המעשה ההתנדבותי-חלוצי מחייב פוליטיקה.
ללא היא, לא היה יכול לעמוד במשימות לאומיות כבירות כמו הגנה, התיישבות והעפלה.
לארגוני החברה האזרחית (הוולונטריים בהגדרתם) של טרום המדינה היה ייצוג פוליטי בשולחנות קבלת ההחלטות ובכך, התקיימו המעשה החלוצי והפוליטיקה, על אותו רצף, מה שאיפשר הקצאת משאבים, השפעה רחבה יותר והתמדה. רוחבו, עומקו ומשכו של המעשה החלוצי יכול היה כעת להימתח למידות הנדרשות לעמידה במשימות לאומיות.
בכנסת דהיום לא נמצא נציגים של ארגוני חברה אזרחית כיון שהחברה איבדה את יכולתה להשפיע על המדינה בשל איבוד המימד הפוליטי במעשה ההתנדבותי.
לפיכך, אין להסתפק רק בתעצומות הנפש החלוצית, אלא יש לקחת אחריות על כלל השאלות העומדות לפתחנו כחברה הנבנית מחדש. עמידה על משמעויותיהן של כלל השאלות הגדולות, היא פוליטיקה, משמע ראייה רחבה של צרכי החברה למול הדגם החברתי הראוי בו מאמינים.
על יחסי החברה והמדינה להתעצב מחדש לנוכח התרסקותה של המדינה. אותה מדינה אשר הסתלקה, בגאווה ובריש גלי, מרוב אחריותה לאזרחיה, בשל אידיאולוגיה קפיטליסטית קיצונית, חייבת עתה את הירתמותה של החברה, לא כדי להעלימה באופן סופי, אלא כדי לפעול יחדיו לבנייתן מחדש הן של המדינה והן של החברה.
ז. הציונות כשורש יניקה
"קיום מכנה משותף אידיאולוגי-הסכמי בדמות האידיאולוגיה הציונית שהיווה בסיס ללגיטימציה של המרכז הלאומי ולנאמנות של מרבית האוכלוסיה כלפיו."[4]
בספרם "מישוב למדינה", טוענים ליסק והורוביץ כי אחד הגורמים המרכזיים ליכולתו של הישוב להקים מדינה, להבדיל מהחברה הערבית, היו ההכרות, ההסכמה וההזדהות נחלת הרוב היהודי, עם הרעיון הציוני.
ללא בסיס זהותי איתן ודשן, תתקשה החברה הישראלית להחזיק מערכת שלטון.
יש בו, ברעיון הציוני, מן היכולת להעניק כוח והשראה להמשך העבודה הקשה של שיקום החברה הישראלית. ללא הציונות, תיוותר אזרחותנו וזהותנו, דלות, שטוחות וללא חוסן למול אתגרי העתיד ואויבנו.
ההזדהות עם ערכי הציונות ותחושת צדקת הדרך לא נקנו יש מאין, אלא היו פרי מאמץ חינוכי ותרבותי שהחל עם ראשית ההגשמה בארץ וככל הנחלה בין דורית, הוא נשען על כתפי ההיסטוריה והמורשת היהודית, כלומר מחנכים, אנשי תרבות ורוח ציוניים לימדו והטמיעו את ערכיה החדשים של הציונות דרך הסיפור היהודי-הלאומי הרחב ועתיק היומין של עמנו.
חברה ציונית תאבת חיים ובנייה כדאי שתפנים את מרכזיות ההנחלה של הסיפור המשותף, כבסיס ההכרחי לקיומה של חברה מלוכדת וצודקת.
ח. חזרתה של מדינת הרווחה
מדינת ישראל מאז היווסדה, השכילה להבין כי מבנה משק חופשי בלבד, אינו מתאים לצרכי החברה הנבנית. אי אפשר להגשים משימות לאומיות כבירות כקליטת עלייה המונית, ייסוד צבא והקמת מערך חינוך ממלכתי, ללא השקעה מאסיבית ושרותי מדינה מפותחים. לא בכדי נוסדה המדינה עם משק קואופרטיבי גדול בעל מעורבות ממשלתית גבוהה ומנגוני סעד בסיסיים – למרות מצבה הכלכלי הקשה – מנגנונים אשר התפתחו בעשורים הבאים למדינה סוציאל-דמוקרטית.
המדיניות הניאו ליברלית, שהובלה על ידי כל הממשלות בארבעים השנים האחרונות, הביאה לריקבונה של המערכת הציבורית. בשבעה באוקטובר גילו ישראלים רבים, לתדהמתם, כי המדינה עליה סמכו, נעלמה כמעט לחלוטין. לא משום שלא רצתה. כי לא יכלה.
מצבה של מדינת ישראל שאחרי השבעה באוקטובר מחייב שינוי מוחלט בסדר העדיפויות התקציבי, כזה שיאפשר להגשים את המשימות הלאומיות הכבירות המחכות בפתח: יישובו מחדש וביתר שאת של עוטף עזה, בנייתה מחדש של החקלאות הישראלית, שיקומה וחיזוקה של מערכת הבריאות והרווחה, חיזוקן של הרשויות והמועצות האזוריות, הגדלה מאסיבית של צה"ל, שיקומה של מערכת המשפט החבולה והקצוצה, חיזוקה של מערכת החינוך הממלכתית ובקיצור – בנייתה מחדש של החברה הישראלית.
כל אלה לא יתאפשרו כל עוד תפעל כאן מדיניות כלכלית ניאו – ליברלית.
[1] את הביטוי "שנה תָשָׁ"חִית" שמענו לראשונה מפי יונתן טוקר, כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה.
[2] נורית כהן־לוינובסקי, פליטים יהודים במלחמת העצמאות, עמ' 13.
[3] רעיונות והמחשה לפרספקטיבה בין אז לעכשיו קיבלתי משיחה מעוררת מחשבה שניהלתי עם מוקי צור ב – 21.11.2023.
[4] מישוב למדינה, דן הורוביץ ומשה ליסק, עמ' 16.
