ארץ שהופכת למולדת // חנה סנש
(מכתב לחבר בהונגריה, נשלח מנהלל. 1940)
באתי ארצה כציונית לחפש לי בית בה, ולכן עליי לענות על השאלה: מהו הדבר שנותן, שעתיד לתת לי הרגשת־בית?
ל"צברים" אין זו בעיה. להם, כמו לכל בני עם נורמלי, טבעי הוא שהאדמה שעליה הם יושבים היא מולדתם, שהשפה בה הם מדברים היא שפתם. הם גם אינם מרבים לדבר על כך, כי הן החיים הממשיים מבטאים כל זאת בעליל.
ברור שיותר קשה לענות על כך לאלה אשר באו לארץ מרצונם הטוב או מאונס (לרוב קשה גם להבחין בין שני הסוגים).
שתי הנחות יסודיות לנו:
ברצוננו לקבל מן הארץ – וזה טבעי, ולתת לארץ – וזוהי חובתנו. אם נוכל לקבל מן הארץ מה שהיא מסוגלת לתת ואם נדע לתת לארץ מה שהיא דורשת מאתנו – רק אז תהפוך ארץ־ישראל למולדת.
מה אנו יכולים לקבל מארץ־ישראל – קודם־כול מסגרת לחיים עצמאיים ובריאים; אחרי־כן אפשרות להבחנה יותר שקולה ושקטה לשם פתרון בעיות החברה; הרגשת חופש והישגים של תרבות חדשה;
מלבד זה הרגשת־אחריות, שכל מה שמתהווה כאן וקם, נעשה לא רק מסביבנו אלא גם על־ידינו,
את כל הדברים האלה הלא שׂמנו לנו למטרה עוד בגולה. ולאחר שאני נמצאת בארץ שנה, יכולה אני לקבוע שארץ־ישראל יכולה בהחלט לתת את כל אלה.
אבל היא יכולה לתת רק לאלה אשר תמורת זאת יתנו אמונה, עבודה ואהבה;
לכל אלה שברור להם שהארץ אינה ארץ־הפלאים, שגם כאן יש ימי חול ורק יום אחד בשבוע הוא יום השבת,
לאלה שמסוגלים להשכיח מלבם הרבה זיכרונות קרובים, ולעומת זאת להחיות בלבם זיכרונות־קדומים
– רק אלה יזכו להרגשת־הבית. כל אחד מקבל כאן לפי מה שהוא נותן. אל תחשוב שזה מעט.
לשיחה:
- כיצד הופכת ארץ למולדת ולבית לדעתה של חנה סנש?
- "אלא גם על ידנו"- כיצד האקטיביות מהווה מפתח ליחס של אדם ומקום?
- שתפו בדוגמאות מניסיונכם. כיצד אנחנו מעמיקים תחושת שייכות ואחריות מתוך עשייה?
