שיר שמיטה

לִקְרַאת שַׁבָּת הָאָרֶץ \\ צוריאל אסף

בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת כַּלָּה,
לִקְרַאת שַׁבָּת הָאָרֶץ
נִתֵּן דְּרוֹר, לַיָּדַיִם
נַרְפֶּה, נֵרָפֵא
נֵשֵׁב לְשֻׁלְחַן שַׁבָּת הָאָרֶץ
עִם הַזָּר וְהַפִּרְאִי,
רִמּוֹנִים מִתְפַּקְּעִים מֵעָסִיס
וּתְאֵנִים מִדְּבַשׁ הַכַּוָּנָה
וּמְעַט מִקַּלּוּת הַמִּשְׁעוֹלִים שֶׁזָּנַחְנוּ.
נִרְאֶה בְּכָל אֲשֶׁר נִשְׁמַט
נִשְׁמַת, כָּל חַי מְהַלֶּלֶת בְּיָפְיוֹ
צוֹחֶקֶת אֶת אִי הַהֵאָחֲזוּת.
בָּאָה עֵת שֶׁנְּקַבֵּל פְּנֵי שַׁבָּת הָאָרֶץ
בּוֹאִי בְּשָׁלוֹם,
שַׁבָּת הַשַּׁבָּתוֹת