אובדן הדרך מפריד בינינו // דביר יששכר
בעקבות לימוד תנ"ך בספר מלכים, נכתב לקבוצת הלימוד "תורת האדמה" קריאה במקרא לצד מיזם "929 תנ"ך ביחד". אפשר להצטרף לקבוצת הווטסאפ בלחיצה כאן.
על פני השטח, ימי שלמה המלך מייצגים את תור הזהב של עם ישראל. בפעם הראשונה בהיסטוריה, הממלכה מתפקדת כאימפריה גיאופוליטית עוצמתית: המצב הכלכלי משגשג ("הַכֶּסֶף כָּאֲבֲנִים"), קשרי החוץ והבריתות עם מלכים וממלכות חובקי עולם, הביצורים איתנים, ושיא התהילה מגיע עם בניית בית המקדש הראשון, שבו שוכנת השכינה. ובכל זאת, דווקא בשיא העוצמה והחכמה, מתרחש השבר הגדול – הממלכה נקרעת. קריעה זו אינה רק אירוע פוליטי, אלא נקודת מפנה היסטורית שממנה מתחילה ההידרדרות האיטית אל הגלות.
הכתוב מספק הסבר ראשון לשבר הזה: שלמה אהב נשים נכריות רבות, והן היטו את לבבו. חכמתו לא עמדה לו במצב זה ולא מנעה ממנו ליפול – זוהי הדוגמה המובהקת ביותר לאובדן הדרך. אך עולה השאלה: אם שלמה עצמו חטא, מדוע העונש הוא קולקטיבי ומוביל לקריעת הממלכה?
התשובה מתבהרת מיד לאחר מותו, כשבנו רחבעם עולה לשלטון. העם מגיע אל רחבעם בבקשה מוצדקת: להקל מן העול הכבד והמיסים שהטיל עליהם אביו. רחבעם בוחר לדחות את עצת הזקנים, מקשיב ליועציו הצעירים ומשיב לציבור ביוהרה: "אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". תגובת רחבעם חשופה ומלמדת: שלמה אמנם היה מנהיג דגול, חכם באדם והקים מעצמה חזקה, אך הוא שכח את הציבור שלו. נוצר נתק בין שלמה המלך הגדול והעשיר ובין העם. שלמה לא שם לב שהוא מתקדם אבל מאבד את תמיכת העם. לכן כאשר בנו עלה לשלטון הדבר הראשון שעושה העם הוא לבקש ממנו הקלה בעול שסבלו ממנו תחת שלטון אביו.
קריעת הממלכה והפיצול בין יהודה לישראל אינם מנגנון שיקום, אלא עונש ישיר שנועד ללמד את העם את תפקידו. העונש מחזיר את העם אחורה, לנקודה יסודית יותר, כדי להכריח אותו לעבור בירור נוקב אודות עצמו. העם לא יכול להתהדר בבשורה גדולה לעולם כשהוא עם של עבדים.
אובדן הדרך של ימי שלמה אינו שמור רק לעבר, הוא תמרור אזהרה חי גם בימינו. חכמה, עוצמה והישגים כבירים, מרשימים ככל שיהיו, אינם מחזיקים מעמד כאשר כופרים ביסודות פשוטים. מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי. על כל המורכבויות הקיימות בחברה שלנו צריכים לזכור אנחנו עם אחד ויש לנו דרך משותפת. המילים "שומר אחי" הן הצהרה נחוצה לימנו. אני אחראי לאחי. זוהי התחייבות של ערבות הדדית הקודמת לכל חכמה, יומרה או שאיפה מדינית כזו או אחרת, והיא לב ליבו של הקיום היהודי.
