פרשת ניצבים: כשהטקסט העתיק פוגש את המציאות בשטח // דביר יששכר
בעקבות קריאה במקרא בספר דברים, נכתב לקבוצת הלימוד "תורת האדמה" קריאה במקרא לצד מיזם "929 תנ"ך ביחד". אפשר להצטרף לקבוצת הווטסאפ בלחיצה כאן.
קשה, ואולי בלתי אפשרי, לקרוא את פסוקי פרק ל' בפרשת ניצבים מבלי להרגיש רעד פנימי. אנחנו נוטים לקרוא את התורה לעיתים כטקסט דתי או כסיפור היסטורי, אבל בפרשה הזו המילים הופכות למציאות חיה. חשוב לעצור רגע ולהפנים: סיפור הגלות וקיבוץ הגלויות שאנחנו זוכים לראות במו עינינו – צבעי העור השונים, השפות השונות ברחוב הישראלי, השיבה לכל חבל ארץ – כל זה כתוב בטקסט הקדום. מדובר במילים שנכתבו לכל הפחות לפני למעלה מ-2,500 שנים. העובדה שעם חוזה את חורבנו ואת שיבתו המלאה לפרטי פרטים זמן רב כל כך מראש, היא פלא שאין לו אח ורע בתולדות העמים.
במשך אלפי שנים, יהודים בתימן, בפולין, במרוקו ובבבל קראו ושננו את הפסוקים האלו כחלק מלימוד התורה או פעם בשנה בבית הכנסת בשבת. הטקסט הזה לא היה רק "ספר על המדף", הוא נחרט בתודעה היהודית ועיצב אותה באופן אקטיבי. הייתה לכך חשיבות היסטורית מכרעת: היהודים מעולם לא ראו בגלות מצב טבעי או קבוע. הגלות תמיד נתפסה כעונש אופציונלי שהיה "מונח על השולחן" כחלק מהברית, וככזה – הוא גם היה בר חלוף. התודעה הזו היא ששמרה על הציפייה הבוערת לחזור לארץ ישראל. בלי הפסוקים האלו של פרשת ניצבים, סביר להניח שהיינו נטמעים בין העמים ונעלמים בדפי ההיסטוריה כמו עמים גדולים וחזקים מאיתנו.
הקשר הזה בין הטקסט למציאות הוא הלב של הסיפור הציוני מתחילתו ועד היום. הוגי הציונות ומקימי המדינה לא המציאו רעיון חדש, הם פשוט חזרו אל התודעה היהודית ארוכת המשך, אל אותם טקסטים עתיקים, והפכו אותם לתוכנית עבודה. יצקו בהם תוכן מודרני והפיקו מהם רעיונות מחוללי מציאות. כמו אז גם היום, עלינו להמשיך ולחפש ולהעמיק בתודעה היהודית, בזהות היהודית ובמקורות שלנו את העתיד והייעוד של מדינת ישראל.
רבים ניסו לפענח את סוד "הכישרון היהודי". מקס נורדאו הגדיר זאת בצורה הקולעת ביותר כעקרון של "אידיאליזם פרקטי". זהו השילוב הנדיר בין היכולת לחלום חלומות נשגבים ואידיאליסטיים לבין היכולת להוציא אותם לפועל בעבודת כפיים ובמציאות יומיומית מאתגרת. שילוב זה מוגשם הלכה למעשה כיום במדינתנו. לחיות היום במדינת ישראל, כשאנחנו מתקרבים למצב שבו רוב העם היהודי כבר מקובץ בתוכה, ולקרוא יחד כאנשי "השומר החדש" את פרשת ניצבים, זהו הביטוי המזוקק ביותר לכישרון הזה. אנחנו לא רק לומדים תנ"ך אנחנו מקיימים אותו. החיבור בין קריאת התנ"ך לבין השמירה על האדמה והחיבור לקרקע הוא הדרך שבה אנחנו מבטיחים את המשכיותו של הסיפור היהודי.
