לנגן במעדר ולצייר על האדמה // רחל המשוררת
היינו מעירות שחר. דומה, לוּ הקדמנו עוד רגע אחד, והיינו תופסות את הלילה במפתיע, מרגלות את מסתוריו וקולטות את סוד שיחו. הצצה ראשונה – אל הים. בשעה זו שרוי הוא בתנומה. כהה כלשהו בתוך מסגרת הרי תכלת, הרדומים אף הם.
החוף האחד – לנו הוא. כל צרור וכל חַלוק בו – מכר ומודע. ימינה, אל הירדן, הריהו מתרומם לגבעה תלולה. כמה פרגים, כלניות, שיני אריה חוגגים על פני מורדיו את אביב חייהם היחיד! שמאלה, בשפל, מזדקר לו דקל בודד, בצדו הייתי הוזה שעות על שעות; דקל קטן בודד, המרים כאן – מי יודע, כיצד – את ראשו העטור. ושם, להלן, לצד טבריה עדי שיחי-הרדוף, שפע סבכי-ירק. החוף השני – רחוק, נכרי. מרחב הכנרת מבדיל בינינו ובינו. גבעות החורן חופפות עליו, כהות לבוקר, לילכיות לצהרים, ארגמן לבושן עם השקיעה. מושכות, צודות, ככל אשר בעבר ההוא. זכורתני בליל-ירח, עם הקיץ, חתרו סירותינו אל חולת “העבר ההוא”. צעדנו על גבי האדמה, השומרת את עקבות פעמיו של אברהם אבינו, הקשבנו הד דבר אלוהים בשכבר הימים: “ואגדלה שמך”. טיפסנו אל צורים והצצנו למטה אל הבקעים הצרים, שם ריוו עינות במימיהם הצוננים שרשי חרובים עתיקי יומין.
לשיחה:
- מה הלך הרוח של היחס בין אדם למקום במקור?
- מה בין הסיפור העתיק של הארץ להלך הרוח החלוצי לפי המקור?
- שתפו בחוויות חיים שלכם מהשטח ברוח המקור.
