רוצה לנסוע הביתה // מאשה גרינבאום, מתוך חיים על פי התהום
ב-10 בפברואר 1946, הגיעה הועדה המשותפת האנגלו-אמריקנית לברגן בלזן, כדי לבדוק את מצבם של הפליטים שסירבו לחזור לארצות מוצאם. במחנה פגשו חברי הועדה נער חיוור, קטן ורזה, כבן 9, ושאלו אותו: "בן כמה אתה?"
והוא השיב: אני בן 13".
הם התכופפו אליו והמשיכו לשאול אותו: "היכן נולדת"?
והנער ענה: "נולדתי בקילצה אשר בפולין, שם הרגו את כל משפחתי. דודי היחיד שניצל מטרבלינקה חזר לביתו לעיר הולדתו, אך שם הרגו אותו הפולנים, השכנים שלו. נשארתי לבד".
"ובכן, לאן אתה רוצה לנסוע?" שאלו חברי הועדה. והנער ענה: "אני… אני רוצה לנסוע הביתה. הבית היחיד שלי הוא ארץ ישראל, שאתם מכנים 'פלסטיין'".
"ואם אינך יכול לנסוע לפלסטיין, לאן אתה רוצה לנסוע?" הקשו לשאול. ואז הרים הנער את ראשו ואמר: "די לי בנדודים ממקום למקום. אם אינכם נותנים לי לנסוע הביתה- החזירוני לאושוויץ…"
- מה היא ארץ ישראל עבורנו כיום? בית? מקלט?
- האם יש דרך לשמר את ההבנה שעם ישראל שייך לארץ ישראל בנורמה היומיומית, ולא רק דרך אירועים גדולים?
- מה האחריות שיש לנו היום, מתוך דברי הנער על ארץ ישראל? על החברה הישראלית?